ריצ’י בלקמור חוזר מימי הביניים

יש כמה אנגלים שהתחילו את הקריירה שלהם בשנות ה-60 והיום הם נתפסים כדור הגדול ביותר של נגני הגיטרה ברוק. אריק קלפטון, ג’ימי פייג’ וג’ף בק נחשבים לחלוצים ולדמויות המרכזיות שקדמו ללגיון נגני הרוק המשובחים. היה זה הדור לאחר מכן, שכלל נגנים וירטואוזים שלקחו את עולם הרוק ונגינת הגיטרה בפרט למקום גבוהה עוד יותר, שיצר פסיפס סגנונות מגוונים ועשירים, בין מוזיקה כבדה לקלאסית וכל מה שנכנס באמצע. אדי ואן היילן, סטיב ואי, ג’ו סטריאני, בריאן מיי, ואחת הדמויות החשובות ברשימת נגני הגיטרה הבריטים מובילי המהפכה – הגיטריסט הענק ריצ’י בלקמור. גיבור גיטרה אייקוני זה היה מהראשונים לשלב באופן כמעט לא מורגש ארפג’יו זורם ומהיר, השפעות של מוזיקה קלאסית עמוקות, טכניקה עוצרת נשימה, וכל זה לתוך סגנון מוזיקלי שכמעט כולו היה על בסיס הרמוניות הבלוז. בלקמור שבר את החומה דרכה עברו דורות של גיטריסטים עם יכולות טכניות שנשמעות בלתי אפשריות מצד אחד, וכמויות של רגש היסטרי מצד שני. בעצם, המשפט הקודם עושה מעט עוול עם דור הנפילים הזה, כיוון שהיה זה בלקמור שהוכיח לנו כי ההפרדה בין הרגש לטכניקה מיותרת לחלוטין.

דרך תפקידו בלהקת Deep Purple ועבודתו עם Rainbow, בלקמור הצליח לשמור על סגנון ייחודי וקול שניתן לזיהוי ברגע. Black Knights, Highway Star, Lazy ואפליו Smoke on the Water, בלקמור הציב סטנדרט חדש של וירטואוזיות ועוצמה לכל גיטריסט שבא אחריו. למרות שקיבל מהר מאוד מעמד של ‘גיטריסט לגיטריסטים’, ולמרות שיכול היה להמשיך במסלול הזה בבטחה, בשנת 1997 הוא החליט להפוך כיוון כמעט לחלוטין. הוא הכניס למחסן את המרשל והסטראטוקסטר וצלל לעומק מוזיקת ימי הביניים ומוזיקה מתקופה הרנסאנס. בחיפוש אחר מוזיקה אוטנטית שתיקח אותו למחוזות חדשים, בלקמור נשאב לעולם של כלים עתיקים, כלי קשת ומלחינים מתקופות עתיקות, ויחד עם שותפתו לחיים מישל פרטוריוס, שכבר הפכה אשתו מאז, הוא הקים את להקת Blackmore’s Night. הלהקה הוציאה שבעה אלבומים ויצאה למספר רב של סיבובי הופעות, תוך שמירה על העדפתו של בלקמור להופיע במקומות עתיקים אפלים ואם אפשר אז גם רדופי רוחות.

אבל בלקמור מעולם לא עזב את הגיטרה. אמנם שיריו Possum Goes To Prague, Spanish Nights, או Morning Star, לא מספקים שרדינג קטלני, אבל מי שהעריך את עבודתו המוקדמת של בלקמור יהנה מהאזנה לקטעים אלו. גם אם לא כל מבקרי המוזיקה העריכו את הכיוון המוזיקלי שלקח בלקמור, הוא נותר נאמן לעצמו ולחזון האומנותי שלו מבלי דאגה או מחשבה מיותרת של כיצד תגיב הסביבה. לאחר שני עשורים, בלקמור בצעד מעט מפתיע בחר להוציא את המרשל והסטראטוקסטר מהמחסן ונראה שהוא שב לשורשיו הנטועים ברוק הכבד והאנרגטי. להקת Rainbow תחזור, כשמספר מחברי הלהקה לאורך השנים יבואו למילואים בהרכב מעודכן ורענן. פעם נוספת, הגיטריסט האייקוני חוזר במלוא כוחו לתפוס את מקומו על הכס כאחד מגיבורי הגיטרה הגדולים בהיסטוריה.

החזרה ל-Rainbow

אין ספק שהחזרה לשירים שבלקמור לא ניגן ב-20 השנים האחרונות היא דבר מעניין, והחזרה לרוקנ’רול מחייבת אותו להקשיב ולשחזר שירים וריפים שהוא כמעט ושכח לגמרי. הבחירה שלו להשאר נאמן לשירים שהקליט בעבר מבלי לחדש או לשנות אותם גם היא מעניינת ויכולה לעלות את השאלה האם מדובר במניע כלכלי גרידא או נאמנות אוטנטית למקור. את חברי הלהקה הנוכחית הוא בחר מתוך הרכביו השונים ויצר פסיפס של הנגנים האהובים עליו, כמו גם חיזוק של הזמר רוני רומרו, אותו גילה דרך שוטטות ביוטיוב. למעשה הגילוי שלו היה זה שהוביל לרעיון לצאת לכמה הופעות עם השירים הישנים. בלקמור ידוע כאמן הנהנה להציג למעריציו דמויות חדשות וצעירות ולאו דווקא מוכרות מעולם המוזיקה, וכך קרה וקורה עם רוני רומרו, זמר מצוין לכל הדעות.

אלמנט הנוסטלגיה מורגש חזק גם בעצם רעיון הפרויקט וגם באופן בו הוא מתבצע. בלקמור הוא לא האדם שיישאב לעולם שחזור ונגינת שירים ישנים לאורך זמן, אבל הקמת ההרכב מאפשרת לו לחזור ולהסתכל קצת אחורה מדי פעם, ולגלות זיכרון שהוא מזמן לא רק אישי שלו, אלא חלק מתרבות הרוק והמוזיקה המודרנית. כל אחד מהשירים האלמותיים הללו נושא עמו סיפור, בין אם מדובר על הלהיט הגדול Smoke on the Water, שנכתב כתוצאה מג’אם בשוויץ שהלהקה ביצעה על מקצב יחסית שונה, עליו בלקמור הלביש את הריף הפשוט והחזק ביותר שיכול היה לחשוב עליו באותו הרגע. (הערה לתלמידי הגיטרה באשר הם, בלקמור מעולם לא מנגן את הריף הזה עם מפרט, אלא רק בעזרת האצבעות). למעשה המשטרה הגיעה לדרוש מהם לעצור את הנגינה כיוון שהווליום היה, כמתבקש, די גבוה. אם משטרת שוויץ הייתה מעט זריזה יותר, מעולם לא היה מגיע הריף הזה להקלטה, ולנו בחנויות המוזיקה לא היה למה להקשיב כשבאים נגנים לנסות גיטרות. את השיר Woman of Tokyo, בלקמור הגה כשהיה ברומא, ושאב המון השראה (יש האומרים כמעט העתקה) מהשיר Cat Squirrel  של להקת קרים. השיר הענק Highway Star הוא בין היחידים שאת הסולו בלקמור כתב אחד לאחד לפני ההקלטה, מבלי אלתור. כל שיר מגיע עם סיפור ועולם אסוציאציות נרחב, כיוון שלא מעט משיריהם של דיפ פרפל הפכו לחלק מפסקול התרבות האמריקאית והעולמית.

נראה כי המעבר שביצע לפני 20 שנה בין יצירת המנוני רוק למוזיקת רנסאנס וימי הביניים הוא מהחדים שידע עולם המוזיקה. מלחינים כמו טיאלמן סוסאטו הגרמני, פייר פלס, קינג אלפונסו ועוד רבים השפיעו עליו עמוקות ולמעשה כמות גדולה משיריו כוללים ציטטות מוזיקליות ליצירות של מלחינים אלה. את השירים עצמם הוא כותב יחד עם אשתו בתהליך יצירה משותף שמשלב את חיי ומטלות הבית יחד עם מוזה אומנותית. הדבר מאפשר לרעיונות לזרום בחופשיות מבלי שחייב להיות זמן מוגדר לכך, בניגוד לשעות חזרה או כתיבה משותפת שנפוצים בהרכבים אחרים. דבר נוסף שעשה לקבלת השראה, היה מסע בעקבות באך, שהוא כמובן מלחין שהשפיע עליו מאוד. נדמה כי העניין העמוק שבלקמור מוצא במוזיקה עתיקה לא נשאר בתחומי הצלילים, אלא גם, ואולי בעיקר, מצוי בתקופות עצמן, על כל גווניהן והמסתורין שבעבר הרחוק.

כשזה נוגע לנגינה, על אקוסטית בלקמור מנגן בעזרת הציפורניים ועל חשמלית לרוב ינגן עם מפרט. בעבר הוא צוטט כשאמר שהגישה שלו ליצירה היא פשוט לנגן הכי מהר, הכי טוב והכי רועש שהוא יכול, ונדמה כי גם אם הגישה התמתנה במעט, הוא עדיין מסוגל לירוק אש מהגיטרה בכל סיטואציה מוזיקלית בה הוא נמצא.

אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.
נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.
צרו קשר בכל נושא שמעסיק אתכם ונשמח לעמוד לשירותכם.

בואו לבקר.
מרכז הגיטרות של אבי גיל

.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *