ריצ’י קוצן – מעצמת השלישיה

הגיטריסט האדיר ריצ’י קוצן Richie Kotzen איחד כוחות עם אליל הבס בילי שיהאן Billy Sheehan והמתופף המפלצתי מייק פורטנוי Mike Portnoy לכדי יצירת טריו שhטריף כל מאזין, גם אם תחילה מבקרים הטילו ספק בגיחוך. תווית ה-“סופר-גרופ” supergroup פחות או יותר מבטיחה כישלון מאכזב מאז שהמושג נטבע אי שם בשנות ה60. בזמן שלהקות רבות כאלו קרסו תחת משקל האגו של חברי הלהקה, רבות מהן מתו כי השירים שלהן פשוט היו גרועים. זה בדיוק מה שהופך את הלהקה החדשה של קוצן, The Winery Dogs לכל כך מגניבים: השירים. הריפים החכמים והמלודיות החזקות – באדיבות השירה של קוצן – כבר משיגים לשירים הללו קהל מאזינים גדול יותר מכל מכת שרדינג.

אנשים הגיבו היטב לפרויקט, והוכחה לכך היא שהאלבום דורג במספר 27 מתוך 200 בBillboard מה שלבטח גרם לחברי הטריו להסתכל אחד על השני ולשמוח, כיוון שאף אחד מהפרויקטים שלהם לא הצליח לעשות כן.

לכל המעריצים של הטקסטים המיוחדים של הלהקה, ולכל המעריצים של הנגנים המפלצתיים שהלהקה מורכבת מהם אין שום סיבה לדאוג, היות והאלבום מורכב מסולואים שיעיפו לכם את השכל וקטעי קצב בועטים ומפתיעים כמעט בכל אחד מהשירים, שלא דומים לכל הדברים שאתם מכירים ממוזיקת הפרוגרסיב. במקום כל זה ה Winery Dogs מושפעים רבות ממהלכים של רוק קלאסי כאשר הכימיה ביניהם כל כך גבוהה שהם ממש לא נשמעים כמו סתם עוד פרויקט של נגני חלומות. זאת להקה שתרגישו שאתם מכירים ואוהבים כבר שנים.

The Winery Dogs

בזמן שריצ’י לקח הפסקה קצרה לאחר הוצאת בדיסק שלו, 24 Hours, מייק ובילי בדיוק באו אליו עם הצעה להקים להקה חדשה, מה שהפך את כל הסיפור לעניין של טיימינג טוב, כמו כל דבר בחיים. מייק ובילי רצו שזה יהיה טריו חזק, והם היו צריכים גיטריסט שיכול לשיר ולכתוב. אדי טראנק העלה את שמו של ריצ’י קוצן, אשר קיבל שיחת טלפון ממייק זמן קצר לאחר מכן. בערך חודש אחר כך, השלושה נפגשו בביתו, סידרו את כל הכלים, ואז הקליטו כמה רעיונות שהפכו להיות חלק גדול מהתקליט.

בעיקרון היו להם שתי נוסחאות להקלטת החומרים. 7 או 8 מתוך השירים נכתבו מתוך ג’אם חופשי. השלושה פשוט נכנסו לחדר וניגנו יחד, חיפשו זרימה. הג’אמים האלה יכלו להתחיל מכל דבר- בילי שיהאן היה מנגן ליין על הבס, ריצ’י קוצן הייתי מוסיף ריף על הגיטרה וכל זה היה הופך למשהו. אחר כך הם היו זורקים על התבניות הקטנות האלה בתים, פזמון, מיקום של הסולו וכל אלמנט אחר שיעשיר את היצירה. הגישה השנייה של הטריו לכתיבת החומרים התפתחה כשהרבה קטעים סטו מהמסלול ומאופי הפרויקט. כשזה היה קורה, ריצ’י קוצן היה משכתב את הריפים ואת המלודיות ובכך סיים את השירים והתאים אותםמחדש לאווירה של ה-Winery Dogs. היה גם שיר אחד בו מייק פורטנוי לקח על עצמו את כתיבה המילים וזה היה מאוד מעניין בשביל שאר חברי הלהקה, כיוון שעשו בעבר קאברים לשירים, אך ריצ’י למשל מעולם לא הקליט שיר בו הוא שר מילים שמישהו אחר כתב. כשנשאל על כך, סיפר ריצ’י קוצן שבשבילו זה היה סוג של אתגר, אבל הוא חושב שזה יצא מגניב. קשה שלא להסכים.

"Elevate"

אחד הסיפורים היותר מעניינים הוא איך השיר “Elevate” נוצר. הריף הפותח, הבית והגשר היו כולם חלק משיר אחד שריצ’י קוצן עשה לו דמו, אבל לטעמו משהו היה חסר. הפזמון שמופיע בשיר הוא במקור הפזמון של השיר “I’m No Angel”. ריצ’י מספר כי הוא אף פעם לא אהב אותו ב”I’m No Angel”, אז החליט פשוט לכתוב פזמון חדש, אותו מייק פורטנוי ובילי שיהאן ממש לא אהבו. למחרת מייק בא והציע להשתמש בפזמון שהיה בשיר אחר. בהתחלה זה נשמע להם מעט מוזר אבל אז השלושה יצרו את ההרמוניה בין הגיטרה לבס מחדש ולבסוף זה נשמע מעולה. זה הפך לשיר הפותח ולסינגל הראשון שלהם, לא רק כי הוא טוב אלא גם כי הוא מייצג בשביל כולם את היופי בהרכב הזה. אמנם לריצ’י קוצן היו את החלקים האלה כתובים, אך הוא אף פעם לא חשב לחבר אותם. אם מייק לא היה אומר שום דבר השיר הזה לא היה רואה אור יום.

קשה לדעת אם השירים נכתבו מתוך אלתור או מתוך תזמור מתוכנן היטב. כשנשאל על כך, ריצ’י רוצן מספר כי חלק מהדברים באמת מתוזמרים ונכתבו אל תוך שיר – כמו ב”We Are One” וכל השורות האלה ב”I’m No Angel”. למרות זאת, יש שירים שהשורות שלהן מאולתרות לגמרי. הדוגמה המושלמת היא בשיר “Elevate”. בילי ומייק היו על הגל, הם פשוט הלכו על זה. ריצ’י קוצן האזין למה שהם ניגנו וחשב שבמקום לנגן את הכול באותה הדרך, הוא יערבב את זה קצת. בגלל זה ניתן להבחין בנגינה הדדית בין הגיטרה, הבס והתופים לסירוגין, אבל אז ריצ’י תופס כמה שורות יוצא החוצה. זה היה פשוט אלתור, וזה נשמע מצוין!.

"Not Helpless"

ריצ’י קוצן מספר שתהליך כתיבה ועבודה דומה התרחש בשיר “Not Helpless”. יש חלק גדול בו בילי פשוט עושה סולו בס ובאמצע ריצ’י נכנס ומכפיל את הסאונד. שום דבר מזה לא הוכן מראש, הוא פשוט ניגן מה שהרגיש. כל הקטע בעצם יצא מג’אם, זאת הכתיבה שהכי מאפשרת ביטוי לכל חבר בהרכב ופתיחות מחשבה מלאה, אומר קוצן. גם הדברים שנכתבו מראש, מנוגנים כל כך טוב,  שנראה כאילו גם אותם הם אלתרו, כי זו הדרך האידיאלית ליצור מבחינתם.

הסאונד של ריצ'י קוצן

חלק גדול מהתקליט הוקלט עם Fender Vibro-King וVibrolux. לריצ’י קוצן היו SM57 מחוברים לכל מגבר וגם מיקרופון לחדר, Neumann U87. הוא פשוט הכפיל את זה ככה שיש 6 טראקים – שתי גיטרות עם 3 מיקרופונים לכל אחת. בסוף קוצן העביר את הכל במיקס מורכב. זאת הייתה דרך תפעול סטנדרטית להקלטה מבחינתו והוא שתדל להכפיל חלק מהשירים הכבדים יותר עם הplexi Marshall 100 וואט שלו. כשהפזמון עוצמתי חשוב לריצ’י תת דחיפה לשיר גם ברמת המיקס, וזה מה שהם ניסו לעשות. כמעט אי אפשר לשמוע שום דבר אבל אם אתה משתיקים את הקטע זה גורם לחשוב: “רגע, מה קרה?” בפזמון של “The Dying” קוצן משתמש בFender Bassman עם הVibro-King. הוא ממש רצה את הסאונד הזה בשיר הספציפי הזה והוא תמיד משתדל ללכת עד הסוף עם החזון, אחרת לעולם לא יידע כמה רחוק יגיע במימוש הרעיונות המוזיקליים שלו . Laney שלחו ראש מגבר להתנסות כאשר התקליט היה כמעט מוכן, וריצ’י קוצן השתמש בו ב3 או 4 סולואים, כולל את הסולו של “Not Hopeless”. כשנשאל על כך, סיפר כי הוא מאוד אוהב את המגבר הזה.

ההשפעות הגדולות של ריצ'י קוצן

באחד מראיונותיו, נשאל ריצ’י קוצן על האלבומים שהשפיעו עליו יותר מכל כנגן. הוא מנה כמה מהם והסביר שכשהיה צעיר בילה שעות רבות בנגינת תפקידי הגיטרה מתוך אלבומים אלו. The Number of the Beast של Iron Maiden היה הראשון שעלה במוחו. למרות שהוא לא מנגן שום דבר כמוהם, אמר, הוא הקשיב לתקליט הזה המון ומאוד אהב את כל הסולואים בו. Blackout של The Scorpions, עם “No One Like You”-בלי להגזים, סיפר קוצן, הוא ניגן  את התקליט הזה אולי מיליון פעמים ואף פעם לא נמאס לו ממנו. לאימא שלו יש את התקליט Breezin’ של  George Benson וגם זה אלבום שהוא מעיד כי מאוד אוהב ונהנה לחקור אותו כנער . Talking’s Book של סטיבי וונדר הוא אלבום מדהים ולמרות שלא בדיוק תקליט של גיטרה, קוצן ניגן אותו ימים שלמים והוא מאוד השפיע עליו מוזיקלית. כמובן שהוא הקשיב גם לאינספור שירים של אדי ואן היילן, אבל אי אפשר להמשיך עם הרשימה הזאת לנצח, אז עדיף לעצור כאן.

ריצ'י קוצן וג'ייסון בקר

התקליט הראשון של ריצ’י קוצן הופק ע”י ג’ייסון בקר jason becker. מעניין לשמוע איך הייתה החוויה לעבוד איתו.
מייק ורני אמר לקוצן: “אוקי, אנחנו נעשה תקליט. אני שם אותך עם ג’ייסון כי אני לא יכול להיות שם כל יום כדי לשמור עליך, והוא מכיר את התהליך.” אמנם קוצן חשב שזה הולך להיות סיוט, כי ג’ייסון היה ממש מדהים, אבל האלבום הוכיח אחרת. הוא עשה דברים על הגיטרה שמעיפים את השכל. גם לקוצן היו כמה טריקים שכבר ידע לעשות אז – כמה קטעים וכמה קטעי לגאטו legato שיכול היה לעשות – אבל עדין לא הצליח לאפיין את הזהות המוזיקלית שלו. נראה שג’ייסון בקר כבר מצא את הקול שלו וההבנה שלו במוזיקה נראתה טובה בהרבה מזו של קוצן, אז הוא הרגיש מאוים. מיד הוא הבין שהוא יכול ללמוד דברים מהבחור הזה והשניים הםכו לחברים טובים לאחר מכן. קוצן למד המון מהעבודה איתו, גם ברמה המוזיקלית וגם ברמה האישית, כך סיפר.

אולי העולם לא רוצה עוד קבוצה של נגני על?

בשביל קוצן, כל ההגדרות האלו לא משנות דבר. הרצון של קוצן מניע אותו לכתוב ולהיות יצירתי, והוא משתמש במוזיקה על מנת לעשות זאת. הוא יודע שאנשים נוטים לזרוק את המילה קבוצת-על בגלל הייחוס של האנשים שמעורבים, אבל כל זה מגיע מבחוץ. קוצן לא חושב שמייק ובילי מסתכלים על עצמם כך, והוא לבטח לא רואה את עצמו כך. הוא פשוט בחור שאוהב לשיר, לכתוב שירים ולנגן בגיטרה.

אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.
נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.
צרו קשר בכל נושא שמעסיק אתכם ונשמח לעמוד לשירותכם.

בואו לבקר.
מרכז הגיטרות של אבי גיל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *