סטיב האנטר – תרגיש את זה!

אם הערצתם את אליס קופר Alice Cooper בשנות ה-70, או שעף לכם השכל ע”י דו קרב הגיטרות העילאי ומעורר ההשראה שפותח את “Intro/Sweet Jane” באלבום ההופעה של לו ריד Lou Reed, Rock n’ Roll Animal ואתם בטוחים שאתם יודעים הכול על הגיטריסטים סטיב האנטר ודיק וואגנר, אז כנראה שאהבתם ושנאתם אותם בו זמנית. הם מעוררי השראה באותה מידה בה הם מעוררים קנאה, וזה לא פשוט בכלל.

כמו הsession cats הם הופיעו בכל שידורי הרדיו והטלוויזיה. היו גם שמועות עליהם כ”מתקנים” מסתוריים של אלבומים רבים בהם הגיטריסטים של הלהקות, מכל סיבה שהיא, פשוט לא יכלו לנגן את השירים כמו שצריך. אז אם הייתה גיטריסט מקצועי בזמנים האלו, הבחורים האלו תמיד היו מרחפים מעל ומאיימים לגנוב לך את ההופעה, הם כנראה גם עשו זאת לא מעט. מעבר לזאת, שניהם היו מבורכים בכישרון רב. לשניהם הייתה יכולת טכנית אדירה, רגש גבוה ואת המסוגלות ליצור מלודיות עצבניות ובאותה מידה גם מלודיות יפיפיות בכל שיר שיגעו בו. בכך הפכו כל קטע בו השתתפו ליצירת אומנות, כששמם מתנוסס מעל. במשך שנים רבות, האנטר-וואגנר היה כל מה אפשר לשאוף אליו, ורמה אליה אי אפשר באמת להגיע. אח, כוח האהבה והשנאה…

הקונספט של "The Manhattan Blues Project"

סטיב האנטר מספר כי רצה ליצור את התקליט הזה כבר שנים רבות, אבל לא תמיד היה מודע לכך. זה עלה לראש ב2011, בדיוק לפני שיצא לסיבוב הופעות עם אליס קופר. הוא כתב את הגרסה הראשונית של “Sunset in Central Park”, ועבד על “What’s Going On” בכך שניגן יחד עם מרווין גאיי על מנת להבין את הפרייזינג שלו. זה היה כיף מאוד אז הוא חשב לעצמו שהוא צריך לעשות תקליט כזה. הוא מספר כי רצה להיכנס כאילו הוא שר “What’s Going On”, אבל השיר יצא לו מהאצבעות במקום מהפה. זה סקרן וריגש אותו. כבר אז ידע שהוא לא רוצה לג’מג’ם יותר. הוא רצה לכתוב שירים לגיטרה עם מלודיות ברורות. זה כל היופי. “תמיד אהבתי בלוז, וזה בעיקרון הסטייל שיושב בתוך כל מה שאני מנגן”, אמר באחד מראיונותיו.

הבריחה מקלישאות

הדרך הקסומה של סטיב האנטר להימנע מקלישאות בנגינת הבלוז שלו היא בהסתכלות. מבחינתו אין מה לעשות, כי מדובר בהיסטוריה. זה לא רק להוקיר לבלוז או להשאיר כמה קטעים בחיים, זה בעצם לנגן תווים שכמה חבר’ה זקנים מצאו בשבילו לפני שנים רבות ולטענתו, אין מרגש מזה. הוא מסביר יש תחושת ביתיות בקטעים ובריפים האלו. אמנם הוא מבין את הרתיעה מ’קלישאות’,אבל בשבילו בבלוז צריך לעשות מה ש ב.ב. קינג אומר, והוא אמר: “תהפוך את הבלוז לשלך.” הבחור הזה הוא מלך הבלוז – בחור שכל חייו הם בלוז, מסביר האנטר– ואם הוא רוצה שסטיב האנטר יצור בלוז משלו, זה מה שהוא הולך לעשות. יש לו כבוד עצום לדברי הבלוז הישנים והסטנדרטים. הרי אין בהם דבר שגוי, אבל האנטר לא רוצה לנגן אותם כל הזמן, הוא מקשיב לב.ב קינג במקרה הזה.

עיבוד תזמורתי לגיטרה

כשנשאל על אילו חידושים יכניס באלבומו החדש, הוא מספר כי הדבר היחיד שהוא שאני מנסה להכניס הוא עוד רבדים של גיטרה לעיבוד תזמורתי – דבר אשר למד ישירות מהמפיק בוב אזרין. לאלבום של אליס קופר Welcome to My Nightmare” ב1975, לדוגמא, הם התייחסו לגיטרות חשמליות כאילו הן מגזרת כלי הנשיפה בתזמורת. הם כמובן היו מודעים לצורה שבה וואגנר השתמש בקרנות ולדרך בה בטהובן השתמש בהרמוניקה על מנת להוציא תווי רוח בחלקת כלי המיתר שלו. אז כאשר האנטר יוצר רבדי גיטרה עכשיו, הוא עושה דברים כמו להוסיף לגיטרה אשר מכוונת סטנדרטית גיטרה נוספת שתהיה מכוונת כך: DADGAD. משהו קורה לאוברטונים כשהמיתרים משנים את המתיחות שלהם, במידה ומנגנים עליהם במקומות מעט שונים. זה מוציא את העושר הנפלא הזה שסטיב האנטר אוהב. הוא גם מנסה להשאיר את הראש פתוח ופשוט לתת לדברים לקרות.

ההשפעות של סטיב האנטר

באחד מראיונותיו, כאשר סיפר על השפעותיו המוזיקליות, הוא אמר כי הוא מנסה מאוד שיהיו כמה שפחות השפעות תלויות כאשר הוא נמצא בסטודיו, כי הוא רוצה שהאלבום יהיה כמה שיותר “סטיב האנטר” שיכול להיות. כמובן שאי אפשר לברוח מהשפעות כי הרי כל מוזיקאי מכיל בתוכו מעט מכל מה שהקשיב לו. הוא מעיד הבן אדם היחיד שריחף באופן מרכזי ברקע מאז ומתמיד הוא דיוויד גילמור, כי הוא נגן בלוזי ומלודי שמנגן עם נשמה.

Hunter's Feel

סטיב האנטר משתמש בעיקר באצבעות שלו במשך 15 השנים האחרונות. הוא מספר כי הבין שיש לו יותר שליטה באיכות הטונאלית כאשר הוא משתמש באצבעות, בניגוד לשימוש במפרט. למפרט תמיד תהיה את ההתקפיות כשמנגנים עם קומפרסור – ולהאנטר בדרך כלל יש קומפרסור כשהוא מנגן. לעומת זאת, כשמשתמשים באגודל או בחלק הבשרני של האצבעות, ההתקפיות חלקה יותר והקומפרסור לא קולט את התווים באגרסיביות, זה הרבה יותר נעים. האנטר משתמש במפרט אך ורק כאשר הוא מנגן על גיטרת קצב.

כששמע את Cream לראשונה, נדהם מהוויבראטו היפיפה של קלפטון. הוא מספר כי חשב לעצמו שהוא חייב לנסות להשיג את זה. יותר מאוחר שמע את לזלי ווסט ומיד חשב וואו! לו יש את הוויבראטו הטוב מכולם. האנטר פשוט אהב את זה. זה נשמע כמו קול אנושי, ולשם הוא  מכוון ושואף. כמובן שאהב גם את ג’ימי הנדריקס, כמו כל נגן גיטרה שמכבד את עצמו. כשנשאל על כך מסביר שהוויבראטו שלו הוא שילוב של שלושת אלה. דיימון ג’ונסון, נגן הגיטרה השני בסיבוב ההופעות של אליס קופר ב2011 אמר לו פעם “הוויבראטו שלך נשמע כמו אישה שחורה גדולה שרה.” ‘זו המחמאה הכי טובה שמישהו יכול לתת לי’ ענה לו סטיב.

סטיב האנטר ודיק וואגנר

בשנות ה70 סטיב האנטר ודיק וואגנר פחות או יותר הגדירו את האידיאל של דואו גיטרות. הם הפכו לשני-סולואיסטים המשתתפים בדו קרב גיטרות מותח זה מול זה ואז תוך כדי הסולו פנו לכיוונים שונים – מה שהיה מאוד מרגש ולעתים גם די מסוכן. אפשר רק להתחבט השאלה האם הכל היה מתוכנן או מאולתר.

האנטר מספר שהלוואי ויכול היה לעשות דברים חכמים כמו שעשה עם וואגנר בעבר, למרות שמדובר בדברים די בסיסיים. בימי לו ריד, השניים עברו על כל שיר וחילקו את הסולו לפי מספר תיבות. מהרגע הזה הכול היה מאולתר. בRock n’ Roll Animal היו כמה שורות מלודיה והרמוניה שתוכננו מראש, אבל שום דבר אחר לא היה מתוכנן. העניין, לפי האנטר, הוא בעובדה שהשניים עשו זאת  ערב אחר ערב מול קהל, כך שהריקוד הקטן קיבל כיוון מבלי שניתן להבחין בו . פתאום השניים פיתחו אינסטינקטים ביניהם שאפילו לא היו מודעים אליהם. זה הדבר הכי מרתק, מספר האנטר. השניים הגיעו למצב בו ידעו מתי מישהו יתחיל לנגן או מתי יפסיק לנגן ואיך זה ישמע. זאת תקשורת מוזיקלית ברמה הכי עמוקה שיש.

הריפים המושלמים אצל לו ריד ואליס קופר

כל הריפים הסולואים והתפקידים שהצמד ניגן באלבומים הקלאסיים של לו ריד ואליס קופר מסודרים כל כך מושלם שזה מפחיד לפעמים. כשהאנטר נשאל על כך באחד מראיונותיו, הוא מספר כי גם אותו זה קצת הפחיד לעתים. אבל חשוב להבין שבוב אזרין היה משתף פעולה שלישי סודי במיקס ורוב הקרדיט בנושא השלמות מגיע אליו. הוא היה עושה קטעים יפיפיים על הפסנתר, והוא יכול לראות בראש כיצד הקטעים יעבדו יחד כאשר הם מנוגנים על הגיטרה. כמפיק הוא תמיד חשב בצורה תזמורתית. מסתבר שזה היה הולך כך: לדיק עולים המון רעיונות בנוגע למלודיות הקטנות, אבל בוב היה מבריק בתיאום כל הדברים יחד. הוא היה אומר: “דיק, אם אתה מנגן את זה, אז סטיב צריך לנסות את זה.” ואז בוב היה מנגן משהו על הפסנתר עם יד שמאל ואומר: “אל תנגן את התו הזה. תמתח אליו או תעשה סלייד או משהו. תהפוך את זה לקטע של גיטרה.” וזה מה שהשניים היו עושים. יתכן שזו הסיבה שרוב הקטעים הללו כל כך מיוחדים ומוזרים – הם נגזרו מקטעי קלידים שגם האנטר וגם וואגנר לעולם לא היו חושבים עליהם על גיטרה, זה היה מאוד מלהיב. בסופו של דבר, השניים הגיעו למצב בו הם יכלו ליצור קטעים כאלו בעצמם, התחילו לחשוב כמו בוב.

The Thrill is gone

באחת הפעמים בה נשאל על עולם המוזיקה והנגינה בגיטרה כיום, האנטר הביע את צערו כלפי הכיוון המוזיקלי אליו העולם מתקדם. גיטרה היא כלי נגינה מאוד הבעתי הוא מסביר, אבל לצערוקשה לו לשמוע את ההבעה הזו כיום, הוא שומע התעמלות. כמובן שיש גם דברים מדהימים, אבלחסרה לו הנשמה והרגש. הבעיה הראשונה לדעתו היא שגיטריסטים רבים לא יכולים לנגן פחות מ40,000 תווים. הבעיה השניה היא שאף אחד כבר לא יודע מה המילה פרייזינג אומרת, זה נוראי. “למה למען השם נגנים בימינו לא מסוגלים לתת למאזין כמה ביטים של שקט, של הפסקה מנגינה לפני שהם מתחילים להגיד את המשפט הבא? על זה אפשר להגיד Too much information” אמר האנטר.

הנרי קוניק ג’וניור עשה דבר נפלא באמריקן איידול כשהביע דעתו על הנושא. הוא הטיח בזמרים על כך שבגלל לא הבינו את המילים של השיר שאותו הם שרים. הוא אמר: “איך אתם יכולים לעשות זאת? איך אתם יכולים לתת רגש בשיר אם אתם לא מבינים מה שום מילה אומרת?” והם הסתכלו עליו בשוק מוחלט. בשביל האנטר, זה מה שחסר במוזיקת פופ כבר המון זמן – אין רגש. כל החבר’ה שכתבו את השירים שנכללו ב”The Great American Songbook” הגדישו תשומת לב רבה לתוכן הלירי הרגשי באותה רמה שנתנו חשיבות למלודיה ולהרמוניה. גיטריסטים צריכים גם להתעסק בתחושות וברגש. מוזיקה מלהיבה אנשים לא בגלל כמה תווים בנאליים על דף, לא בגלל כמה קטעים קלאסיים מאוסים ולא בגלל ריצה על כמה סולמות. סטיב האנטר מסביר כי הוא לא מבין איך מוזיקאים כיום יכולים להתעלם מכך.

 

אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.
נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.
צרו קשר בכל נושא שמעסיק אתכם ונשמח לעמוד לשירותכם.

בואו לבקר.
מרכז הגיטרות של אבי גיל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *