ההיסטוריה של מרטין – פרק 10 – מספרים גדולים ובעיות גדולות, 1970-1979

השימוש ברוזווד בגיטרות מרטין

רוב רוכשי הגיטרות לא שמו לב (ולא הביעו מחאה) לשינוי ברוזווד, שפתח את שנות השבעים בחברת מרטין  והדבר גם לא האט את המכירות. השיא של מה שנראה כטיפוס תלול בכמות היצור התרחש בשנת 1971, עם כמות יצור שנתית של 22,673 גיטרות, מספר יצור שלא יופיע שוב עד 1996. הקפיצה המשמעותית ביצור  נחשבה כתקופה שאופיינה בשפל באיכות היצור האגדית של מרטין. בסוף שנות השישים, החברה החלה לנפח את צלעות התמך (ברייסינג) בפנים הגיטרות, ובשנת 1968 פלטת גשר כבדה יותר מרוזווד החליפה את הפלטה הדקה ממייפל, הכל בניסיון לשמור על אקשן נמוך ופניות מעטות כמה שאפשר בענייני אחריות. בשנת 1969, פלטת הגשר הוגדלה אף יותר, אך במבט לאחור, הסבר פשוט ללקוחות החברה, לגבי הסכנות של השארת כלי עץ בבגאז' הרותח של אוטו בכלל, וגיטרה בעלת מתח מיתרים גבוה בפרט, היה יכול להועיל יותר מהשינויים המבנים.

רכישת חברת המיתרים "דרקו"

קפיצה מבהילה שכזו, אשר הכפילה את הייצור בחמש שנים בלבד, הייתה צריכה להדהד במשרדי החברה לגבי פניות חוזרות להפעלת האחריות שקיבלו. במקום לשאול, "כיצד ניתן לשמר את הצמיחה בביקוש?", פרנק מרטין התחיל רצף של בחירות נחפזות. מטרתו הייתה להפוך את מרטין למרכז תעשיית המוזיקה, במקום להשקיע מחדש את ההכנסות מדגמי ה-D-28S בחזרה לחברת הגיטרות מרטין המקורית. לא מעט קולות עלו במרטין לתמוך בבניית גיטרות טובות יותר, אך קולות אלו נפלו על אוזניים ערלות. אף אחד לא יחלוק על חכמתו של פרנק לרכוש את חברת המיתרים "דרקו" בשנת 1970. חברת דרקו הייתה בבעלות ארבעה שותפים, אלברטו מורנטה וג'ינו בורלי, אשר תפקדו תחת חברת ארקאיק למיתרים מאז 1953, יחד עם ג'ון דאדריו הראשון והשני, אשר הצטרפו בשנת 1964 כדי להקים את חברת דרקו הממוקמת בלונג איילנד, ניו יורק. דרקו היו ידועים ביצור מיתרי היוקרה והנמכרים ביותר תחת המותג D'Angelico. מרטין שיווקה את מותג המיתרים משלה במשך שנים, אך קנתה אותה מחברת Mapes. זמן קצר לאחר מכן, מרטין רכשה מפעל מיתרים נוסף, Bridgeport מיתרים מוזיקליים, אשר אותו איחדה עם דרקו. שני בני משפחת דאדריו עזבו זמן קצר לאחר הרכישה והקימו חברה משלהם, בזמן שמוראנטה ובוראלי נשארו בתפקיד מנהלי יצור עד שפרשו בשנת 1983, כאשר מחלקת המיתרים של מרטין הועברה לנזרת'. לאור ההצלחה ארוכת הטווח של מחלקת המיתרים של מרטין, נראה היה, שאם פרנק היה עוצר שם, הוא היה נחשב לגיבור בעל חזון.

קישוטי הצלולואיד המשובצים על דגמי ה-VEGA VOX טנור ובנג'ו היו ניסיון רחוק מגיטרות מרטין בעיצוב 4. דוגמאות אלו היו כנראה הכי קרוב שחברת מרטין הגיע לקישוט אומנותי.

אחד מהמהלכים האמיצים והמוצלחים ביותר של פרנק מרטין להרחיב את חברת הגיטרות מרטין בתעשיית המוזיקה היה הרכישה של חברת דארקו למיתרים בשנת 1970.

גיטרת הבנג'ו VEGA בעלת חמש המיתרים עם רזונטור מעולם לא הגיע לכתר המלכות. לעומת נגני הפולק ונגנים בעלי ניסיון, נגני בנג'ו מסגנון הבלוגראס לעולם לא קיבלו את מותג ה-VEGA.

מרטין ניסתה להתרחב כשרכשה חברת בנג'ו וחברת תופים

הרכישה של חברת הבנג'ו VEGA וחברת התופים FIBES בשנת 1970 לא הניבה רווח מעולם. הרכישה של VEGA נראתה הגיונית לאור האיכות של הבנג'ו שהושבחה ע"י אנשי המלאכה של מרטין. לרוע המזל, מרטין רכשה את חברת הבנג'ו בדיוק בזמן הדעיכה של פריחת הפולק ותחילת סגנונות הרוק-פולק שלא השתמשו בבנג'ו כלל. בכל הנוגע לתופים, הרכישה של פייבס, שמה את חברת מרטין בתחרות עם יצרני תופים וכלי הקשה בעלי ניסיון של למעלה מחמישים שנה בתעשיית המוזיקה, וחברת הגיטרות הייתה מחוץ למגרש הביתי שלה. לזכות החברה ניתן לציין, שרוב הסוחרים של מרטין היו חנויות גיטרה שלא החזיקו מחלקת כלי הקשה. למרות החסות והניהול שהתבצעו בידיו של המתופף המוערך, בובי גראוסו, חברת פייבס נסגרה בסוף 1979.

רכישת חברת Herman Levin בשוודיה ע"י פרנק מרטין לא התקרבה לפוטנציאל שהבטיחה בפרסום זה. בכל מסע הרכישות של ארגון סי. אף. מרטין, הכישלון של Heman Levin היה כנראה ההרסני ביותר עבור החברה.

 

ההחלטות הניהוליות של פרנק מרטין

הרכישה ההרסנית ביותר של פרנק, היתה של חברת Levin משוודיה בשנת 1973. בנוסף לפס פופולרי של גיטרות מיתרי פלדה, קלאסיות וארצ'טופ סקנדינביות ששווקו תחת המותג Levin, החברה בנתה בנוסף את גיטרות מיתרי הניילון המוצלחות ששווקו בארה"ב תחת המותג Goya. חוסר מודעות לגבי תקנות ממשלת שוודיה, לגבי פיצויי עובדים, הוביל לזליגה רצינית מצפי ההכנסות של מרטין, שהמשיך שנים לאחר סגירת מפעל Levin. היה זה שיעור יקר במיוחד עבור מרטין.

אחת ההחלטות הטובות יותר, או לפחות שנראו טוב יותר באותה התקופה, הייתה לקנות את מכונות עבודות העץ החדשניות של חברת Brenta מבלגיה. בשנת 1975, הורכבה מנסרה בעלת דיוק מירבי בחלק הדרומי של המפעל בסיקאמור סטריט. הסיבה הגדולה ביותר עבור הפיתוח היקר הזה, נועדה לספק עיבוד מדויק ויעיל יותר של גזעי רוזווד הודי. למרות שזמן קצר לאחר מכן המנסרה של מרטין הושלמה, הודו החלה איסור על יצוא עצי רוזווד בניסיון להפריח את תעשיית הניסור שלה. למרות שלא ניתן להאשים את פרנק מרטין על צירוף המקרים חסר המזל הזה, באותה התקופה חלק גדול מההכנסות של מרטין יצא על פרויקטים שלא צלחו. קבוצת הבייסבול Allentown jets, מכונית מירוץ ורצף של ארבעה נישואים שכולם נגמרו בגירושין, עזרו להשאיר את פרנק מרטין בחיפוש אחר דרכים חדשות לייצר רווח מחברת הגיטרות מרטין.

לפרנק מרטין היה את האנרגיה והתשוקה לשינוי שהיה חסר להנהגת החברה, אך היו לו גם הרבה הסחות דעת. מכוניות מירוץ היה אחד מתחביביו היקרים. זהו פרנק עומד מאחורי הרכב. בוב ג'ונסון, יד ימינו של פרנק מרטין, עומד על יד הנהג אל לוקוואסטו. פפרסטון ריקשו עומד בצד השמאלי הרחוק, אחד מהחברים הראשונים בקבוצת המכירות של מרטין.

רכישת הציוד האירופאי לעבודת עץ ברמה הגבוהה של מרטין הייתה מיועדת לתת למרטין שליטה רחבה יותר על האיכות והמחיר של עצי הרוזווד שמבשרם נבנו הדגמים המוכרים והאהובים של גיטרות מרטין. אחרי איסור היצוא של הודו על עצי רוזווד, המנסרה הפכה לעיצוב מכוון על זנים מיובאים, כולל העבודה האגדית בגזעי Walnut שג'ורג' נקאשימה ביצע.

המנסרה אפשרה למרטין לקנות גזעים גדולים ולעבד אותם בתוך המפעל בפעם הראשונה בהיסטורית החברה. חלק מהגזעים שמפארים את התמונה הזו של דגמי D-12-18 ו-D-12-28 נחתכו עבור בניית גיטרות מאוחר יותר.

האטה במכירות

המכירות של מרטין בשנים הקרובות לא יגיעו לשיא של שנת 1971, אך מכירות האקוסטיות של תקופת הפולק-רוק השאירה את המספרים גבוהים, למרות סופו של הפולק. אחת מסיבות האטת המכירות במרטין לא היה חוסר העניין בגיטרות, אלא השתפרות מתמדת של גיטרות מיובאות, שחיקו את מראה הדרדנוט המקורי. אחת מהגיטרות המיובאות התאפיינה בלוגו על הראש, שבה נכתב "C. F. Mountain & Co." באותו הפונט הזהוב כמו של הלוגו האגדי של מרטין. מרטין ראתה את הטרנד מתפתח והחלה לייבא פס גיטרות משלה תחת המותג Sigma, אך עלייתן של הגיטרות הזולות שנראות כמו היקרות המשיך להשפיע על מכירות מרטין.

חברת Takamine ניסתה בכל מאמץ לתפוס את המראה של דגמי מרטין, כפי שניתן לראות בשני החיקויים הללו של דגמי OO-18 ו-O-16NY.

תשובת מרטין הייתה פס יצור יפני מיובא (מאוחר יותר הועבר לקוריאה) תחת המותג Sigma.

עליות המחירים, הובילו לשגשוג גיטרות חלופיות, שנראו העתק מדויק של מרטין

סיבה נוספת שהביאה את חובבי הגיטרות לרכישת גיטרות החיקוי, הייתה העלייה המתמדת של מחירי הדגמים המקוריים של מרטין. מדובר בתוצאת האינפלציה, עם מעט חמדנות במשרדי החברה. הגיטרה הנמכרת ביותר של מרטין ב1968, הדגם D-18 תומחר אז ב295$ בלבד, אך המחיר כמעט הוכפל ל-580$ פחות משש שנים מאוחר יותר, ויגיע ל900$ עד 1978. חלק מהקונים שחסכו ע"מ לשים את ידיהם על גיטרת מרטין ראו את גיטרת החלומות שלהם מתומחרת מחדש מחוץ להישג ידם. עליות המחירים הללו השפיעו באופן דרמטי על המכירות של הכלים הקטנים כמו יוקולילי, מנדולינות וגיטרות טיפל. מכיוון שרוב הכלים הללו הורכבו באותו פרק זמן שלקח לבנות דרדנוט, בסופו של דבר תומחרו גבוה מדי בשביל השוק. עלות העובדים ייצגה אחוז גדול ועולה מאי פעם מהמחיר הכולל של כלי מרטין, בזמן שההבדלים במחירי החומרים של כלים קטנים אל מול גדולים הפכו זניחים מאי פעם.

בתקופה זאת מרטין החלה להיות יותר ויותר מודעת לשורשיה, כפי שניתן לראות במגזין 1833, שעוצב ע"י Schroeder ויצא לאור לראשונה בשנת 1973. ספרונים קטנים אלו סקרו את ההיסטוריה של מרטין, עיצובי גיטרות, מאפיינים וצורות גוף בפירוט רב, מעבר למה שהחברה הציעה בעבר בקטלוגים שלה. לרוע המזל, רק שתי הוצאות ראו אור, אך הן היו הברקות במאמצים הפרסומיים של החברה באותה התקופה, מה שהניב פירות מספר שנים אחרי. הדחיפה לתודעת הציבור על ההיסטוריה של מרטין שתחזיק מעמד זמן רב יותר הגיעה בשנת 1975, כשמייק לונגוורת' הוציא לאור את Martin's Guitars: A History. מייק החל לנבור בין תיבת האוצרות של מרטין, המלאה ביומנים ישנים וארכיון מכירות מיד אחרי שהועסק ע"י החברה. ששת שנות המחקר שלו הולידו את ההיסטוריה המפורטת הראשונה של חברת הגיטרות האמריקנית.

פרסטון ריקשו, איש המכירות במשרה מלאה הראשונה של מרטין מזה עשורים, החל לעבוד בחברת מרטין בשנות השישים, מאוחר יותר התמנה לעורך בכיר של המגזין של מרטין 1833, ספרון בן 16 עמודים שהופץ בין הקמעונאים של מרטין. למרות שהיה מלא במידע שחובבי מרטין השתוקקו לקבל, כמו מקור המונח "דרדנוט" ופירוט מצולם של סוגי ביינדינג ושיבוץ בשלל עיצובים, "הידוק החגורה" של החברה באמצע שנות השבעים, עצר את היוזמה אחרי שני ספרונים בלבד.

המכירות שנעצרו באמצע שנות ה-70

המכירות לא נפלו באופן דרסטי בתחילת – אמצע שנות השבעים, אבל הם הפסיקו לטפס. חברת מרטין סמכה על הצמיחה המתמשכת. מבט אל ארכיון המכירות בשנים 1971 ו-1976 מציג הצצה אל הטרנד החדש. בשנת 1971, מספר שווה בערך של דגמי D-18 ו-D-28 נמכרו, כשהמכירות של D-35 עמדו מתחת ל-25% משני הדגמים הפחות יקרים. חמש שנים לאחר מכן, הדגם D-28 ירד לכשני שליש מהכמות שנמכר ב-1971,זאת בזמן שהדגמים D-35, D-41 ו-D-45 נמכרו במספר שווה או גבוה יותר משנת שיא היצור ב-1971. אך המספרים שסיפרו הכי הרבה על מצבה של החברה, היו של הדגם D-18, שהמכירות שלו נחתכו בחצי ב-1976 לעומת המספרים שהציג בתחילת העשור.

המסר היה ברור, דגמי דרדנוט יקרים נמכרו טוב יותר מהדגמים הזולים, בדיוק ההפך ממה שהחברה גילתה 40 שנה מוקדם יותר, כאשר גיטרות מעיצוב 18 נמכרו טוב יותר מכל הדגמים היוקרתיים של החברה ביחד. סיבה אחת לטרנד הזה, הוא צמצום ההפרשים בין דגמי הרוזווד ודגמי המהגוני.כך לדוגמא, באמצע שנות השלושים, דגם D-18, נמכר ב-65% ממחירו של דגם D-28 סטנדרטי (65$ אל מול 100$). עד סוף 1977, מחירו של הדגם D-28 טיפס פי עשרה למחיר של 1,000$, בזמן שמחיר ה-D-18 הגיע ל-850$.

האינפלציה השפיעה באופן קיצוני על מחירי הכלים של מרטין בשנות השבעים, מה שהוביל ליבוא גיטרות שעלותן פחותה בהרבה. למרות שהיוקולילי, גיטרות טיפל והמנדולינות עדיין נמצאים ברשימה, מעט מאוד נמכרו. שימו לב שברשימת המחירים הזו משנת 1972, גיטרת D-28 יקרה כמעט פי שתיים מדגם O-16NY, ושהדגם D-45 כמעט הכפיל את מחירו מאז שהוצג ארבע שנים מוקדם יותר.

הספר Martin Guitars: A History, יצא לאור בשנת 1975. הספר הפך לאחד מספרי העומק הראשונים על חברת גיטרות אחת. מוצף בפירוט, בסטטיסטיקות יצור ועזר להסיר את הערפל על מספר מיתוסים בכל הנוגע לגיטרות מרטין. אך חלקם, כמו "האש הגדולה ששרפה את כל העץ הישן", נמשכים עד היום.

המספרים המוצגים מייצגים את המחיר המומלץ על פי היצרן או מחיר "רשומה". קוני גיטרה שיכולים היו להרשות לעצמם לרכוש גיטרות בסכומים האלה, העדיפו להוסיף עוד 15% יותר, כדי לרכוש D-28 או D-35. הטרנד של דגמי המהגוני לא ידעך, עד שגיטרות מעיצוב 16 הזול, יחזרו להופיע בפס המוצרים של מרטין, באמצע שנות השמונים.

החזרת העיצובים הישנים של החברה לחיים

חברת הגיטרות מרטין שמרה על טרנד המכירות המתגבר ובו בזמן, חקרה מחדש את דגמיה הישנים שהיו בביקוש גבוה. ההתעניינות הגואה בדגמי הדרדנוט הישנים של החברה, במיוחד דגמי D-28 שנבנו לפני 1945(Pre-War Models), הובילה את ההנהלה לפנות למייק לונגוורת' כדי להחזיר את העיצוב הישן לחיים. התוצאה הייתה הדגם HD-28, שהוצג לראשונה בשנת 1976 לקולות התרועה של מעריצי מרטין מכל העולם. מסגרת הטופ בעיצוב הרינגבון, רצועת הגב בעיצוב "זיפר" (או "זיג-זג") חזר!. עם ברייסינג-טופ מגולף ופלטת גשר קטנה ממייפל כמו דגמי ה-D-28 שהיו 40 שנים לפני כן, הדגם HD-28 החדש הציג בנוסף הקרנת בס שמנה וססטיין מצלצל, שייחד אותו משאר דגמי הדרדנוט של מרטין. בתקווה להימנע מבעיית התקנת מיתרים עבים מדי, שהשפיע על הדגמים המקורים של עיצוב 28 בעלי ברייסינג מגולף, מרטין החתימה אזהרת קוטר מיתרים בתוך חור התהודה של דגמי HD-28 החדשים, במטרה למנוע מהפורטים להשתמש במיתרים בעלי קוטר גדול מדי (200 הדגמים המקוריים הודפסו עם טעות הכתיב "Meduim" במקום "Medium").

תמחורו המקורי של הדגם HD-28 עמד על 1,100$. 25% בערך מעל לדגם D-28 הסטנדרטי (שעמד על 870$ בשנת 1976), ובאמצע הדרך בין הדגם הזה לדגם D-41 האמיר גם לסכום של 1400$. למרות המחיר הגבוה עבור מה שעדיין היה נחשב גיטרה יחסית פשוטה, המכירות של הדגם HD-28 השתווה לאלו של הדגמים D-28 ו-D-35 בתוך עשר שנים. הדגם נשאר אחד מהדרדנוט המסורתיים הנמכרים ביותר של מרטין מאז ועד ימינו אנו.

דרדנוט פחות מוצלח הוא הדגם D-19 שהוצג לראשונה בשנת 1976. הוא נועד להיות גרסה יותר איכותית של דגם המהגוני הנסוג של ה-D-18. הדגם D-19 התאפיין בטופ חום, כמעט זהה לגב ולצדדים. כמו בדגם D-35 עשור מוקדם יותר, ה-D-19 היה מיועד לעשות יותר עם פחות. במקרה הזה, הצבע החום הבהיר בטופ, נתן למרטין הזדמנות לנצל עץ ספרוס עם צבע טבעי כהה יותר שלא השפיע על הצליל, אך לא נראה אטרקטיבי עם גימור שקוף רגיל. פס לבן נוסף לאורך הגב, בנוסף לרוזטת חור התהודה של עיצוב 28, השלימו את השדרוג מ-18 ל-19. לעומת הדגם D-35, חובבי מרטין לא אהבו את המראה החדש של ה-D-19, ואחרי שהיצור של הדגם החדש הגיע לשיאו בשנת 1977, המכירות פחתו.

כשהשיקה את הדגם HD-28 בשנת 1976, מרטין החלה סדרה ארוכה של הוצאות מחדש, מדויקות מתמיד של הגיטרה המפורסמת והמבוקשת ביותר שלה, הדגם מתקופת טרום-מלחמה"ע II, דגם D-28 הרינגבון. למרות כל תוספות הוינטג' של הגרסאות הבאות, כמו הדגם HD-28V, הדגם הסטנדרטי HD-28 נשאר אחד מהדגמים הנמכרים ביותר של מרטין.

המשך ההחלטות הניהוליות הכושלות של פרנק מרטין

אחרי הכישלון עם Levin, מסתבר שפרנק ויועצי השיווק שלו לא למדו את הלקח לגבי מיזוג עם חברות גיטרה אירופאיות. בשנת 1976, מרטין החלה לייבא פס של דרדנוט מהולנד, בשימוש של המותג Vega. למרות שהגיטרות הללו נראו מבטיחות ממבט ראשון, איכות הבניה היתה ירודה ולא עמדה במתח מיתרי הפלדה ומגוון נוסף של פגמים, גרמו להם להימכר במחירים נמוכים ואף לפעמים במחירי הפסד. הגיטרות של Vega נבנו מאוחר יותר ביפן, לפני שהמותג נמכר לחברת Galaxy Trading בשנת 1979. מרטין שמרה בחכמה על הזכות לשווק את מיתרי הבנג'ו של Vega, אך באופן אירוני Galaxy אישרה לשתי חברות נוספות להשתמש במותג. Deering, חברה אמריקנית ליצור בנג'ו, ניצלה מאוחר יותר את ההזדמנות והשתמשה במותג בהצלחה.

שלושה דגמים חדשים הוצגו בשנות השבעים, בזמן שמכירות הגיטרה דעכו. הדגם HD-28 היה הצלחה מסחררת, הדגם M-38 הציג הצלחה פחות מרהיבה, אך הדגם D-19 מעולם לא תפס. דרדנוט מהגוני יותר מתקדם עם טופ חום צבוע, מתומחר מעל הדגם D-18, פשוט לא היה מה שהקונים חיפשו.

 

יבוא גיטרות הדרדנוט בעלות המחיר הנמוך מאירופה במקום יפן, ולתת להן את המותג VEGA, נראה כמו רעיון טוב. אבל, האיכות הזולה של דגמי ה-VEGA, אלו שנבנו בהולנד, הובילו להפסד מביך נוסף של חברת מרטין.

המהדורות המוגבלות של גיטרות מרטין

במטרה להשתחרר מהכישלון של עצמם, מרטין קפצה על גל חגיגות המאתיים של האומה, בלהט שלא נראה באף חברת גיטרות אמריקנית אחרת. במודעות ענק מקושטות בדגלי המדינה בשלל מגזיני מוזיקה, הציגה מרטין את המהדורה המוגבלת הראשונה שלה. מהדורה שהכילה 1976 גיטרות מדגם D-76 בנוסף ל-76 בנג'ו Vega מדגם V-76. בנוסף, 98 גיטרות מדגם D-76E נבנו עבור עובדי מרטין. הדגם היה למעשה D-35, אך עם 13 כוכבים מפנינה על לוח הסריגים, רוזטה ורצועות גב בעיצוב הרינגבון ועיט לקינוח על ראש הגיטרה. מרטין העריכה יתר על המידה את נכונות אוהדיה לשלם ביוקר עבור "פריטה פטריוטית" שכזו. עם מחיר רשומה של 100$ מעל למחיר הדגם D-41 בעל מסגור הפנינה, לקח למרטין כמעט אותו מספר שנים למכור את כל העותקים כמספר השנים שלקח לנצח את מלחמת העצמאות מלכתחילה. (מחירו של הדגם D-76 עמד על 1500$ בזמן ש-D-35 עמד על 950$). תוצאות מסע פרסום זה, השאיר טעם רע אצל מרטין בכל הנוגע למהדורות מוגבלות והחזיק לאורך שנים.

מרטין הייתה יכולה לשנות את שמה ל"חברת הדרדנוט" בשלב זה, מכיוון ש-75% מפס היצור שלה היו הדגמים הגדולים, אותם דגמים אותם החשיבה תחילה כמוזרים מדי כדי להכניס לקטלוג שלה.

קצת גיוון בצורת הגיטרות

הניסיון הרציני הראשון של החברה לשבור את הדפוס, הופיע שנה אח"כ, אך הגיטרה עצמה היתה שילוב של רעיונות ישנים וחדשים. הדגם M-38 התאפיין בצורה של גיטרות הארצ'טופ של מרטין מסדרת F, אך עם טופ שטוח קונבנציונלי וחור תהודה עגול במקום החורים בצורת f. למרות שהייתה רחבה יותר מהדרדנוט, לגיטרת M-38 היה צליל ייחודי, הודות למותן והצדדים הצרים יותר, בשילוב עם עיצוב צלעות התמך של הדגם HD-28 החדש. עיצוב הטופ השטוח החדש הראשון מזה 40 שנה של מרטין, לא היה תוצאה של סיעור מוחין מדוקדק במפעל. דגם M-38 היה גרסה רשמית למה שסדנאות התיקון כבר עשו באמצעות הסרת הטופ של F-7 או F-9, והחלפתה בטופ שטוח עם ברייסינג בצורת X. דייויד ברומברג, אשר תייר בהופעות באופן נרחב עם בן הכלאים הזה, דירבן את מרטין להציע דגם חדש כזה. בשנת 1978, דגם פחות יקר, ללא רוזטת פנינה או ביינדינג מסביב לראש, אך עם גב תלת-חלקי שהתווסף. הדגם השני מסדרת M נקרא תחילה M-35 אבל שונה ל-M-36. למעט הסימונים הקטנים על לוח הסריגים וגימור הטופ בדומה לM-38, ה-M-36 התאפיין בדומה ל-D-35.

דגם ה-M38, הוצג לראשונה בשנת 1977. גיטרה בעלת הטופ השטוח החדש הראשון שמרטין הציגה מזה עשורים. הדגם הפחות יוקרתי M-36 התווסף בשנה שאחרי. למרות שסדרת M זכתה להצלחה יחסית, המכירות מעולם לא היו מרשימות במיוחד, ולאחר שלוש שנים מספרי המכירות השנתי לא עבר את המאה. גרסאות יצור אחרות התאפיינו בפיקגארד בצבע שריון צב.

בשנות השבעים, הדגם OO-21 המכובד של מרטין זכה בקרוב משפחה מרוהט, הדגם OO-45. המכירות היו מתחת לציפיות, אולי בגלל שזכה לאותם סימוני הצוואר בדומה ל-D-45, לעומת שיבוץ "פתיתי השלג" על לוח הסריגים וה"לפיד" על ראש דגמי ה-OO-45 המקוריים.

ע"י אימוץ לוגו "M" יותר מודרני ובשימוש של כיתוב אירופאי, הארגון סי. אף. מרטין ניסה להראות יותר עכשווי ועולמי מחברת הגיטרות סי. אף. הישנה.

הריחוק של פרנק מרטין מעובדיו הובילו למשבר במפעל

לרוע המזל, לוחות התהודה בעלי הברייסינג המגולף החדש של מרטין היו הדבר היחיד שהדהד כמו בימים הטובים, כיוון שבמפעל, קולות העובדים היו צורמים יותר. היחס בין עובדי מרטין להנהלה הדרדר באופן עקבי מאמצע שנות השבעים, כיון שסי. אף. השלישי החל לסגת מהניהול ומנהל עבודה קשוח הועסק החל משנת 1976. פרנק וודרו, ייצג את את הגישה הלא מרטינית של פרנק, העובדים של מרטין עדיין זכו לתנאים מעולים, והשכר שלהם היה מהגבוהים בתעשייה. אך וודרו ביטל את המסורת ארוכת השנים של מפגשים חודשיים בין העובדים וההנהלה, כך שהאמון בין המשרד הפרונטלי למפעל החל להתרועע. החלו סכסוכים על פרטים שוליים. לבסוף, העובדים של מרטין התאגדו יחד עם האיחוד המקומי, the United Cement, Lime and Gypsum Workers of America. זמן קצר לאחר מכן, בספטמבר 1977, העובדים הכריזו על שביתה. צוות המשרדים וההנהלה של מרטין נכנסו למפעל לבנות גיטרות בזמן שבוני הגיטרות הרימו את שלטי המחאה. החברה הסתמכה רבות על הכנסות המיתרים, ציוד נלווה וגיטרות Sigma שיובאו. העובדים שהפגינו היו צריכים לשרוד על 50$ לשבוע מקרן ההפגנות של Cement Union. כאשר רואיינו, השובתים ציינו שסי. אף. השלישי תמיד נהג לבקר במפעל באופן יומיומי ונהג מולם בכבוד, בזמן שפרנק בקושי ביקר את הגברים והנשים שבנו את הכלים של מרטין ולא הביע שום עניין בדאגותיהם. ההצלחה המסחררת של הדגם HD-28 הוכיחה שהלקוחות של מרטין רצו גיטרות שנבנו כמו שהחברה הייתה מכינה בימים הטובים של פעם. השביתה הוכיחה שהעובדים של מרטין רצו את החברה מנוהלת כפי שהייתה בימים הטובים של פעם.

בחלוף שמונה חודשים, קבוצה של עובדים ששבתו הביעה את הנאמנות לסי. אף. השלישי ולחברה, והם מאסו מהאיחוד ומהשביתה, לכן חתמו בשקט על תצהיר התפטרות מהאיחוד וחזרו לעבוד בוקר אחד, לפני הגעתם של יתר השובתים. השובתים האחרים, עד מהרה הוסיפו את שמם לרשימת החזרה לעבודה, בכך שברו את האיחוד. בזמן שההנהלה של מרטין זכתה בניצחון, היא למדה גם שיעור חשוב על הדרך שבה העובדים רוצים שיתייחסו אליהם. המרירות לגבי השביתה נשארה, אך לכולם במרטין בקרוב יהיו דאגות גדולות בהרבה.

שנת 1976 היתה השנה האחרונה (לפני השביתה), שבה מרטין יצרה כמעט 17,000 גיטרות. למרות שהכמות היתה מתחת לרמת הייצור מלפני כמה שנים, כמות זו נחשבה טובה. בשנת 1979, השנה המלאה הראשונה לאחר השביתה, כמות היצור נפלה ל-12,000 גיטרות בלבד, למרות העובדה שמרטין הייתה במלאי נמוך כבר למעלה משנה. שני הדגמים בעלי הטופ השטוח החדשים שהוצגו בשנת 1978, M-36 וגרסת הרינגבון לדגם D-35 (שקיבלה את השם HD-35), זכו להצלחה בינונית.

ניסיון נוסף של מרטין לחדור לשוק החשמליות

בחיפוש אחר שווקים חדשים, מרטין יצאה למסע אחר הגיטרות החשמליות פעם נוספת, עם סדרת גיטרות מגוף מלא המבוססות על אביטיפוס שדיק בואק בנה שנה לפני. הפעם, האלקטרוניקה הייתה ברמה הכי חדישה שיש והוצעו גם דגמי בס תואמים, כאשר הדגמים ממייפל EM-18 ו-EB-18 הבס השיגו מכירות סבירות. בשנת 1980, הגיטרה החשמלית של סדרת 28 פותחה ועוצבה ע"י ג'ון מרשל (מחברת Renaissance Guitars בפילדלפיה לשעבר). סדרת 28 החשמלית, הציגה גימור בסגנון כינור על גוף מייפל עם טופ מעוקל, מבנה גוף-צוואר יצוק ואלקטרוניקה אקטיבית. למרות השדרוגים, מרטין לא יכלה לייצר משיכה בשוק החשמליות, והפרויקט ננטש בשנת 1983. לחברת מרטין פשוט לא היה את החסות מהאמנים והתקציב השיווקי שצריך כדי להתחרות עם חברות הגיטרות החשמליות הממוסדות כמו פנדר או גיבסון אשר, דרך אגב, סבלו גם הן מנפילה במכירות. כלל מכירות הגיטרות נפלו בתחילת שנות השמונים מכיוון שסינטיסייזרים ואפקטים אלקטרוניים שלטו במוזיקה של אותה תקופה.

בשנת 1979, מרטין ניסתה בפעם השלישית לייצר גיטרות חשמליות, הפעם דגמי גוף מוצק. החומרה והפיקאפים של סדרת E היו ממדרגה ראשונה, אבל בתקופה זו אפילו חברות גיטרות חשמליות ממוסדות כמו גיבסון ופנדר סבלו מנפילה במכירות. יצור הגיטרות החשמליות של מרטין הופסק בשנת 1983.

 

אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.
נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.
צרו קשר בכל נושא שמעסיק אתכם ונשמח לעמוד לשירותכם.

בואו לבקר.
מרכז הגיטרות של אבי גיל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *