האובססיה של באז פיטן

ללא ספק, הגיטריסט באז פיטן (Buzz Feiten) הוביל קריירה מוזיקלית מדהימה. בגיל 19 כבר ג’מג’ם באז פיטן עם אריק קלפטון (Eric Clapton) וג’ימי הנדריקס (Jimi Hendrix) בניו יורק וקצת אחר כך כבר הוזמן לנגן עם the Paul Butterfield Blues Band. ההופעה איתם לא רק הובילה את באז להופעה בוודסטוק (Woodstock), אלא פתחה לו דלת לנגן ולהקליט עם הגדולים ביותר בתעשיית המוזיקה:

סטיבי וונדר (Stevie Wonder), אריתה פרנקלין (Aretha Frankliun), ווילסון פיקט (Wilson Pickett), בט מידלר (Bette Midler), הרסקלס (the Rascals) , ג’יימס טיילור (James Taylor), גרג אלמן (Greg Allman), ריקי לי ג’ונס (Rickie Lee Jones), צ’קה קאן (Chaka Khan), אל ג’ראו (Al Jarreau) , בוב דילן (Bob Dylan), דייב ווקל (Dave Weckl), קני לוגינס (Kenny Loggins), האחים ברקר (the Brecker Brothers), דיוויד סנבורן (David Sanborn), מיכאל פרנקס (Michael Franks), מר מיסטר (Mr. Mister), דייב קוז (Dave Koz) ואוליביה ניוטון-ג’ון (Olivia Newton-John).

לאורך הקריירה כגיטריסט מקצועי, באז פיטן תמיד ניסה לשפר את ביצועי הכלי שלו, אם על ידי הפיכתו למכוון ומדוייק יותר, או על ידי בניית קבינות רמקולים בעצמו על מנת להגיע לסאונד טוב יותר על הבמה. באז פיטן מסביר על הגישה שלו לתיקון גיטרות דרך פילוסופיה פשוטה. בראיונותיו מספר כי תמיד הרגיש שאם ניתן לשפר משהו, היה עליו לפחות לנסות לעשות את זה. עם השנים והניסיון במצבים שונים, הוא פיתח אינטואיציה מאוד גבוהה בתחום. למשל, הוא הבחין שכל הגיטרות שניגן עליהן היו לא מכוונות, אך באותו האופן- וזה הדליק אצלו נורה אדומה- כיוון שאם הן אינן מכוונות באותו האופן, חייבת להיות נוסחה קבועה לכיוון מדויק שלהן. זה מה שהוביל אותו ליצור את ‘מערכת הכיוון של באז פיטן’ (Buzz Feiten’s Tuning System) בשנת 1992 – והשאר היסטוריה.

לאחרונה, באז פיטן משקיע את רוב האנרגיה שלו ביצירת ליין גיטרות חשמליות משלו, מה שמאפשר לו ליישם את כל הידע שרכש לאורך השנים הפוריות, וכמובן שגם כאן פייטן ימשיך לרדוף אחר הסאונד המושלם.

מערכת הכיוון של באז פיטן

אין ספק שהיה זה קודם כל נושא כיוון הגיטרה אשר שם את באז פיטן על המפה בתחום הגיטרות.
הוא מספר כי למען האמת, המוטיבציה נבעה מכך שהשתתף בלא מעט פרויקטים בהם הקליט באולפן ופשוט לא לכול היה לכוון את הכלי. כך היה פיטן, בחור עם 25 שנות ניסיון בתחום ללא המסוגלות לכוון את הגיטרה שלו. זאת הייתה מבוכה גדולה בשבילו, הוא מספר, והרגיש כאילו עלוי לתקן את זה או פשוט לפרוש. הוא נזכר שבשנות השישים, כשלא היו טיונרים אלקטרוניים, הוא כיוון את הגיטרה בעזרת השמיעה- הוא היה פורט על המיתר ועל האוקטבה שלו, כך שאם הוא זייף פיטן הצליח לשנות זאת בקלות. היה הרבה יותר מוצלח כשפעל בשיטה הזו מאשר דרך הטיונר, כך שהבין שחייב להיות משהו שגוי בפורמולה הקיימת- וכך החל לפתח את שיטת ומערכת הכיוון שלו.

באז פיטן וקבינות לרמקולים

באז פיטן נהיה אובססיבי לגבי זה בתחילת שנות התשעים, כי הוא הבין שרוב היצרנים פשוט בונים קופסה מרובעת ודוחפים לשם רמקול מבלי לדאוג איך זה ישמע. כל מה ששינה להם זה המראה וההתאמה לגודל הרמקול. היו לו כמה קבינות רמקולים שנשמעו מעולה וכמה שבכלל לא, אז הוא התחיל לפתח מבנה שהיה קל במשקלו ונתן את הסאונד שחיפש. הוא יצר עיצוב שנגד את מה שנהגו לבנות באותה תקופה ובסופו של דבר ממש שמח על התוצאה, שכמובן לקחה מספר שנים ואינספור שעות עבודה.

כשנשאל מה למד על מהתהליך, הוא מספר כי למד שעל מנת ליצור תא סאונד טוב, צריך ראשית להפטר מגלי הקול העומדים, אשר אלו אחראים ל”מרובעות” של הסאונד. רוב התאים, אם בכלל היו מצופים- היו מצופים בכותנה. פיטן החליט לצפות את התא מבפנים עם קצף אקוסטי (Acoustic Foam) , מה שמיד העלים את הסאונד ה’ריבועי’ שכל כך לא אהב, וכך שיפר פלאות את איכות הסאונד היוצאת מהרמקול.
באז פיטן אומר שגם למד שאם משלבים מגנט גדול בעל תפוקה רבה עם מגנט קטן יותר, נהנים מהיתרונות של שניהם מבלי לפגוע באיכות הסאונד. כך מקבלים את ההד-רום (Headroom) של המגנט הגדול, יחד עם המתיקות של המגנט הקטן.  

מדוע מניח רמקול אחד מקדימה ורמקול אחד מאחור?

באז פיטן מסביר כי רמקול קדמי נוטה להעניק סאונד יותר עצבני וחד, בעוד האחורי נשמע הרבה יותר מעוגל וסגור, אז הוא גילה שאם מקדמים את הרמקול התחתון- זה שרחוק מהאוזן וקרוב לרצפה, מקבלים הרבה יותר עוצמה. אם עושים את ההפך ומניחים את הרמקולים הללו בגובה, הם נוטים להעניק סאונד מציק ורע.

כמובן שגם הנקודה בה עומדים על הבמה קריטית, לכן לאורך זמן הוא ניסה למצוא את האיזון המושלם בין כל המרכיבים הללו על מנת לקבל סאונד חד, מהוקצע ועוצמתי, אך תוך כדי גם חם ועגול, מה שמתאפשר בעזרת הרמקול האחורי. חברת Fuchs  רכשה בעלות לפיתוחים שלו, ודרכה אפשר לרכוש את קבינות הרמקולים שעיצב.

סגנון עיצוב הטלקסטר (Fender Telecaster) בליין הגיטרות של באז פיטן

באז פיטן מספר כי בחר בעיצוב הפשוט והבסיסי ביותר, כיוון שניגן על סטרט (Fender Stratocaster) במשך שנים מה שהוביל להתפתחות של בעיות בכתפיים. למעשה, הוא היה חייב לעבור ניתוח בכתף בגלל בעיה חמורה שנגרמה עקב 20 שנה של נגינה ללא תמיכה ביד- כיוון  שבמבנה הסטרט (Fender Stratocaster) יש אמנם תמיכה למרפק אך לא ניתן להניח את היד עצמה בצורה נוחה לטעמו. מהרגע בו עבר לנגינה על טלקסטר (Fender Telecaster), הבעיות נעלמו מיד והוא הרגיש שיפור עצום בנגינה, כי הכול נהיה נוח יותר. זאת הסיבה שלא תוכלו למצוא שקע מרפק על אף אחת מהגיטרות שלו, למרות שהוא מאוד אוהב את איך שזה נראה. היתרון השני הנוסף של מבנה הטלקסטר הוא הפשטות שלו. ככל שמבנה הגיטרה פשוט יותר, כך הסאונד נע במרחביה באופן טוב ומדויק יותר.  

הגיטרות של פיטן מגיעות עם צוואר מוברג – Bolt on necks

כשנשאל אם זו הסיבה לפיה הוא מעדיף גיטרות עם צוואר מוברג – Bolt on necks הוא ענה שבהחלט. הוא מאמין שאם גיטרות בנויות באופן מדויק –הרבה יותר קל לשמור על הדיוק הזה, כך שהעוצמה והמבנה מביאים לתוצאה טובה יותר מאשר כל גיטרת צוואר מודבק – Set neck. זה הגיון בסיסי. המתח משתנה כיוון שכאשר מנגנים על צוואר מודבק -Set in neck, האצבעות מנגנות על מיתרים שמנסים להזיז פיסת עץ אחת גדולה, בעוד בצוואר-מוברג – bolt on neck מדובר בשתי חתיכות עץ קטנות יותר- וכך הדבר פשוט בהרבה.

האלמנטים הנוספים

באז פיטן משתמש בסריגי 6100, ברדיוס של “14, מה שמגיע מהגיטרה אקוסטית. הוא פשוט התרגל לזה והוא מוצא את זה נוח במיוחד. דבר נוסף זה פיקאפ הגשר (Bridge Pickup) , שלמרות שהוא מאוד אוהב איך שגיטרות טלקסטר (Fender Telecaster) נשמעות, הפיקאפ המקובע שלהן פשוט לא מרגיש לו שמיש, בגלל עיצוב הסליל הבודד שלו – Single coil. הוא התחיל לחשוב על דרכים אחרות לחווט את ההאמבקר (Humbucker) כך שיספק צליל שמדמה סליל בודד (Single-coil). חיווט מקבילי (Parallel) היא השיטה בה השתמש, אך החיווט המקבילי הסטנדרטי לרוב נותן צליל דק וקטן,  כדי להתגבר על זה, הוא חשב על טון פאסיבי מובנה, שמופעל רק במצב שבו הפיקאפ מחווט במקביל  – Parallel wiring . זה די סטנדרטי בגיטרות ההאמבקר (Humbucker) שהוא מפתח.

הרעיון הוא שכך ניתן לקבל גם סאונד של רוק, על כל גווניו, וגם את הסאונד המוכר והחם של הטלקסטר (Fender Telecaster) בגיטרה אחת. דין פרקס (Dean Parks) העלה סרטון לאתר שלהם בו הוא מדבר בעיקר על העניין הזה. הוא אוהב את הדינמיות של הגיטרה ואת מגוון היכולות שהיא מציעה. פיטן ועובדיו גם הופכים את הפיקאפ כך שהוא פונה כלפי הצוואר כך שהברגים קרובים אל המיתר יותר מאשר אל הסליל, מה שמספק צליל כמעט שקוף, כיוון שרק אחד מצדדיו קולט את רטט המיתרים.

גיטרות עם גשר בעל התקנת מיתרים עליונה VS דרך הגוף (top- loading bridge)

מסתבר שבאז פיטן בכלל לא אוהב כשהמיתרים עוברים דרך גוף הגיטרה כי זה יוצר מתח מיתרים נוסף ולא הכרחי. הוא אמנם יודע שהרבה אנשים חושבים שזה מה שטוב בגיטרות טלקסטר (Fender Telecaster) אבל גיטרות עם גשר התקנת מיתרים עליונה מרגישות לו הרבה יותר טוב- יותר קל למתוח עליהן מיתרים ולנגן בהן אקורדים.
יותר מדי מתח – Tenssion על המיתרים גורם לאיבוד בהירות – Brightness וסאונד עצור, לכן גשר עם התקנת מיתרים עליונה מסייע להימנעות מזה. זה מלווה אותו לאורך כל הייצור וכחוט השני בעבודתו הוא הרצון למקסם את הביצועים של חלקי הגיטרה לכדי חווית צליל ונגינה אופטימלית.

כשבאז פיטן מרכיב את הצוואר על הגוף, מדובר בחיבור החלקים על ידי הברגה קלה וללא לחץ פיזי גדול, כך שהגוף והצוואר לא הדוקים מדי. במשך הרבה זמן הוא פעל אחרת והידק את הצוואר לגוף בעוצמה גדולה, אך לבסוף הבין שהגיטרה נשמעת יותר טוב אם יש רטט קל המתרחש בין חלקי הכלי. דרך להבין את זה, היא במחשבה על צוואר הגיטרה וגוף הגיטרה כשני חלקים נפרדים, הוא מסביר. אם מנסים בכוח לחבר אותם ולהפכם לכדי יחידה אחת, יש קושי רב יותר למיתרים לרטוט כראוי. טריק נוסף שגילה הוא שאם מהדקים חזק את כל ברגיי החיבור בין הגשר לגוף ואז משחררים את האמצעי- הגיטרה פשוט פורחת. כמובן שכל התהליכים האלו קורים ברמה מיקרוסקופית, אבל זה בהחלט מאפשר לגשר לרטוט ולהכניס רגש לקצה הגיטרה.

זה נוגע גם לכמעט כל חיבור אחר שקורה בגיטרה. פיטן  לא מדביק את החלקים, אלא דואג שיתאימו אחד לשני, גם אם התהליך לוקח יותר זמן. רק כך הוא ממקסם את הביצועים של חלקי הגיטרה, והחיבורים ביניהם גם הם מהווים שדרוג לסאונד הסופי.  צוואר הגיטרה מהווה כ60 אחוז מהסאונד הסופי, וכל פרט בו הוא חשוב ביותר, כך גם כל החיבורים בינו לבין שאר המרכיבים.

לכל סיר מכסה, ולכל גיטרה צוואר

דבר אחד מאוד בולט בגיטרות של באז פיטן זה המימדים של הצוואר ופרופיל הצוואר. אנשים בדרך כלל חושבים שהצוואר עבה מדי תחילה, אבל אחרי שהם מנגנים על הגיטרה קצת הם בדרך כלל יגידו: “אני לא רוצה לנגן שוב על הגיטרה הקודמת שלי, הגיטרה של באז פיטן הרבה יותר נוחה!”, מספר פיטן באחד מראיונותיו.  אם מישהו רוצה צוואר גיטרה רזה פיטן כמובן יכול לעשות זאת בשבילו, אבל הנוחות כערך עליון הובילה את פיטן לבניית צוואר עבה יותר מהסטנדרט.

מדוע משתמש בסוגי עץ שונים בציפוי?

פיטן משתמש בסוגי עץ שונים בציפוי מפני שלכל גיטרה יש שכבת עץ דקה נוספת על מנת להתאים את הטון של הגיטרה עם העץ עצמו. לדוגמה, גשר הפיקאפ בגיטרות עם עיצוב של טלקסטר, אשר מבטל זמזומים, מביא צליל בהיר יותר מההאמבקר (Humbucker), אז לציפוי העץ העליון פיטן בחר בסוג עץ רך מעט בכדי ליצור איזון. לסוג העץ יש השפעה עצומה על הסאונד, והוא מהווה מרכיב חשוב מאוד ביצירה של באז פיטן.

תוכניות לעתיד

באז פיטן עובד עכשיו על גיטרת האמבקר כפול וגם על צורת גוף שונה מזו שהוא מייצר לרוב . הוא גם עתיד להוציא לאור את עיצוב הגשר המשופר שלו, דבר שנועד לפתור הרבה מאוד בעיות. אחד הדברים שהבין לאחר אבחנה מרובה, הוא שאפשר לשנות את הצליל, האופי וההרגשה של כל גיטרה חשמלית רק על ידי שינוי סדר הברגים שמחברים את הגשר לגוף. זה מביא לתוצאות מעולות אך דורש הרבה מאוד עבודה, בעיקר כשבונים גיטרות רבות וצריך להתאים כל בורג ובורג באופן כה אישי. לכן, הוא פיתח רכיב שמחבר שני ברגים יחד, מה שפותר את הבעיה וגם מונע תזוזה לא רצויה של הגשר על הצוואר.

הדובדבן שבקצפת

כשבאז פיטן נשאל איזה חלק בבניית הגיטרות הוא האהוב עליו הוא אומר שמבחינתו, החלק הטוב ביותר, הוא העובדה שהאו יכול לפעול לפי האינסטינקטים שלו. יש לו תמיכה נהדרת מהאנשים איתם הוא עובד כך שהוא יכול תמיד לנסות כל רעיון שעולה במוחו, גם אם בסופו של דבר הוא לא מגיע לייצור. לפעמים הוא מפשל בטירוף, אבל בפעמים אחרות זה עובד לא רע בכלל, מסביר פיטן.

 

אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.
נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.
צרו קשר בכל נושא שמעסיק אתכם ונשמח לעמוד לשירותכם.

בואו לבקר.
מרכז הגיטרות של אבי גיל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *