גיטרה קלאסית – היופי בפשטות

במוזיקה ובאמנות בכלל, ישנו חיפוש חוזר ונשנה אחרי קונספט מעורפל שנושא פנים רבות- ‘השורש’. הפרדה בין עיקר לטפל שנעשית על ידי חקר מעמיק של מקור האמנות בה מתעסקים, ירידה מודעת ברחבי עץ עב גזע למציאת שורשיו. חיפוש אחר מוזיקה אתנית עתיקת יומין, מסעות בעקבות בלוז שורשי, אלבומי מחווה שנעשים למוזיקאים שעיצבו אותנו בצעירותנו, כל אלה הם חלק מהמסע, שמוזיקאים עוברים בחיפוש אחר נקודת ההתחלה- השורש.

מעבר לסגנון מוזיקלי, לסולמות בהם משתמשים ושאר אמצעי הלחנה, כלי הנגינה של הנגן מהווה חלק בלתי נפרד מהחיפוש אחר הליבה של המוזיקה. לפני שאינספור אמצעים אלקטרוניים פותחו על מנת לערוך, לשפר, לעבות ובאופן כללי להעביר את המוזיקה תהליך ‘פוטושופ’, אם באולפן ועם על הבמה, היו אלו כלי נגינה אקוסטיים שהיוו את שורש ההבעה המוזיקלית. גיטרה קלאסית היא ללא ספק אחת מהכלים הללו.

גיטרה קלאסית התפתחה לאיטה, בעקבות הגירתו של העוד לאירופה, תהליך הפיכתו ללאוטה ואינספור שינויים מינוריים בעיצוב שלבסוף הובילו למימוש לידתו של כלי הנגינה הכה חשוב הזה. כמובן שאם חוזרים לנושא ה’שורש’, ישנו אבסורד בעובדה כי כמו שורשי העץ, גם השורש המוזיקלי צומח מטה וגדל- גילויים נוספים באים כל הזמן ולא מאפשרים לנו לשים את האצבע על נקודת ההתחלה הממשית (מלבד פעימות הלב אותן שומעים בבטן האם כאינדיקציה הקצבית הראשונה), אך גיטרה קלאסית, היוותה נקודת מפנה היסטורית- שונה מכל מה שבא לפניה וברת השפעה על כל מה שהגיע אחריה.

ישנה סיבה ברורה לכך, שלכל אדם שלומד לנגן, מומלץ להתחיל דרכו עם גיטרה קלאסית. היא הבסיס המוזיקלי לעשרות הווריאציות של הגיטרה, היא נקודת חיבור בין מוזיקה קלאסית למוזיקת פולק, היא כלי נוודים זול או כלי קונצרטים יוקרתי ויותר מהכול, היא נשמעת נהדר באופן שאין שני לו. גיטרה קלאסית היא ה’שורש’ הנכסף. במאמר זה אסקור את היסטוריית הכלי וארחיב על דמויות חשובות ונקודות הציון המכריעות בתהליך התהוותו.

גיטרה קלאסית – היסטוריה מפוארת

בהתאמה לקשת מצבי הרוח, אם בהבעת רוגע, נינוחות, מסתורין, רומנטיקה או כל רגש אחר, תוך כדי היכולת להיות אגרסיבית אך עדינה, עם טווח דינמיקה רחב בשונה מנגן לנגן, גיטרה קלאסית מתפקדת בו זמנית ככלי עם ההישגים הרבים בעולם אך ככלי אשר מוערך פחות ממה שמגיע לו.

בזכות הקישור הטבעי שעושים בין גיטרה קלאסית למוזיקה הקלאסית, אנו נוטים לחשוב על הכלי כחפץ העתיק והראשוני ממשפחת ששת המיתרים. למעשה, למרות כי גרסה מוקדמת לגיטרה הייתה קיימת כבר מסוף המאה ה15, הכלי אותו אנו מכירים כיום כגיטרה קלאסית הומצא לא הרבה לפני הגיטרה האקוסטית (גיטרת מיתרי מתכת) הראשונה. למען האמת, חלוץ הגיטרה האקוסטית כריסטיאן פרדריק מרטין C.F Martin)) נולד 21 שנה לפני אבי הגיטרה הקלאסית המודרנית, אנטוניו דה טורס (Antonio De Torres). כבר בשנת 1850, שניהם עסקו בייצור גיטרות שעד היום עיצובן וסוגן מהווה בסיס לגיטרות על כל סוגיהן.

המונח גיטרה קלאסית מודרנית נועד להבדיל אותה מהווריאציות שקדמו לה, אשר להן היה שימוש בתקופה הרומנטית, בתקופת הבארוק ואף לפני כן.
בתקופת הרנסנס הייתה זו ה- Gittern (באיטלקית צ’יטארה) אשר התחילה את אבולוציית הפיכת הלאוטה לגיטרה. באותה התקופה, היו בוני כלים רבים בכל רחבי אירופה אשר יצרו גרסאות שונות לכלי זה ולכן הוא מעורבב עם סוגי כלי מיתר נוספים באופן כמעט בלתי ניתן לאיתור. הכלי הזכיר רבות את הלאוטה, בנייתו דרשה גילוף פיסת עץ אחת וכן היה זה כלי קטן ונייד. גיטרות בתקופת הבארוק (בין השנים 1600 עד 1750), היו קטנות יותר ממה שאנו מכירים כיום ולהן 5 זוגות מיתרים, שכן היו הן התפתחות ישירה מן הלאוטה. יצירות שנכתבו לגיטרה מהתקופה הזו כמעט בלתי אפשרי לנגן על גיטרה קלאסית שיש לנו כיום אך הן היוו בסיס חשוב למלחינים המתמחים בכלי זה. הגיטרה שפותחה בתקופה הרומנטית (בין השנים 1750 ועד 1850 ) לעומת זאת, נשאה שישה מיתרים והייתה קרובה בהרבה למה שידוע כגיטרה קלאסית של ימינו, למרות שאופי הצליל והנגינה בה היו שונים למדי.

ככלי נגינה, הגיטרה התחילה דרכה ככלי צנוע, אפילו כמנודה תחילה, מנוגנת בבתים יותר מאשר באולמות קונצרטים ומזוהה עם מעמד הביניים יותר מאשר הבורגנות הגבוהה והאינטלקטואלית. הכניסה האיטית של הכלי למעגל המוזיקה הגבוהה השפיע רבות על יצירת הסטטוס שלה ככלי שחווה פריחה מאוחרת מבין כלי הקונצרטים, עם פחות אמני בניית גיטרות וירטואוזים שלוקחים את הכלי לממדים חדשים כפי שנעשה רבות בכינור או בצ’לו.

Gypsy Woman

הגיטרה, בווריאציות שונות, נדדה בכל רחבי אירופה ויצרה השפעה חברתית ותרבותית רבה בכל מקום אליו הגיחה. כיוון שהייתה (ועודנה) כלי יחסית קטן, נייד ולא בהכרח יקר, הגיטרה משכה את תשומת לב הצוענים, שדרכה פיתחו סגנונות רבים, אשר המרכזי והמפורסם ביניהם הוא מוזיקת הפלמנקו בספרד, המוזכרת כבר במאה ה18. מה שהיום מזוהה כמוזיקה, ריקוד ותרבות ספרדיים לאומיים, פותח על ידי צועני ספרד, אשר היו מנודים ונרדפים לאורך ההיסטוריה. התרומה התרבותית הכה גדולה שהביאו הצוענים שיפרה מעט את מעמדם (מעט מאוד, בהחלט לא מספיק) ומוזיקת הפלמנקו עד היום מוזכרת בנשימה אחת עם גיטרה קלאסית, בכך היוותה את הנקודה בה הפכה הגיטרה לגשר תרבותי בין העממיות לחברה הגבוהה.

מוזיקת הפלמנקו דורשת וירטואוזיות רבה ודרכה ניתן ללמוד עקרונות חשובים מאוד של גיטרה קלאסית, כמו ערך הדינמיקה, נגינת ארפג’יו (Arpeggios) , מהירויות שונות וניצול מלא של איכויות האקוסטיקה והמיתרים. ענק הפלמנקו פאקו דה לוסיה (Paco De Lucia) הוא דוגמה נפלאה לנגינת גיטרה ברמות הגבוהות ביותר שניתן למצוא, ומומלץ לכל מי שלא מכיר אותו לנבור בYoutube ולגלות את קסמו של האיש.

מי שאי פעם ביקר בכפרים הלבנים של מחוזות דרום ספרד, יודע כי מספיק לקחת רגע ולעצום עיניים על מנת לדמיין באופן הבהיר ביותר את צלילי הגיטרה היפהפיים שכה מזוהים עם הנוף. הרי לא רק ששם הומצאה הגיטרה, אלא שם גם הומצאו הסגנונות היפים ביותר שניתן לנגן עליה.

אמנם אף אחד לא באמת 'גילה' את אמריקה, אבל מישהו בהחלט גילה לה את היופי שבגיטרה קלאסית –

מסעות ‘גילוי העולם’ של כובשים ספרדים ופורטוגזים, מעבר לאכזריותם חסרת המעצורים, הביאו עימם את הגיטרה הקלאסית לאמריקה הלטינית, מה שלימים כנראה הפך לדבר הטוב ביותר שיצא מכל התהליך. מהר מאוד הגיטרה נטמעה בתרבויות המקומיות והחל ממוזיקת השורו הדרום אמריקאית ועד לסמבה והבוסה נובה (שהתפתחה מעט מאוחר יותר) הברזילאית, הגיטרה תפסה חלק בלתי נפרד מההווי המוזיקלי של אמריקה הלטינית, ככלי ליווי וקצב בעיקר אך לא רק. הסאונד שאנו מייחסים היום לגיטרה קלאסית מושפע רבות מהתהליך שעברה הגיטרה באמריקה הלטינית, שם נלקחה למחוזות חדשים ויפהפיים מבחינת קצב ווירטואוזיות. מכאן גם מהווה גיטרה קלאסית גשר ישיר לעולם הג’אז, כיוון שמקור הג’אז הלטיני מושרש רבות בנגינת הגיטרה הקצבית של אזורים רבים בדרום אמריקה.

נוסף על כך, התפתחות הגיטרה באמריקה הלטינית הביאה לשינוי מעמדה ככלי אירופי וכך הפכה לכלי נגינה חוצה יבשות, תרבויות ומעמדות- בזכות זאת נעשתה הגיטרה לכלי הפופולרי ביותר במאה האחרונה.

גיטרה קלאסית – הגיטרה הכול יכולה

במקביל לתרומתה של גיטרה קלאסית למוזיקה עממית במקומות שונים ברחבי הגלובוס, גדלה ההתעניינות של מלחינים קלאסיים בכלי ובכך עשתה צעדיה הראשוניים באולמות הקונצרטים. כיום יש הרואים בגיטרה קלאסית כלי קונצרטים לכל דבר וישנם אינספור נגנים ומלחינים שבחרו למקד את עשייתם במוזיקה הקלאסית דרך הגיטרה.

מתחילת דרכה, הגיטרה הקלאסית הוכיחה את יכולתה גם להביע באופן עמוק את רגש הנגן ולזכות באהדת המאזינים- מבלי קשר למעמדם החברתי. המלך לואי ה14 אף העסיק גיטריסט חצר, בעוד המלך צ’ארלס השני כל כך אהב את הכלי שהחל לנגן בו בעצמו. למרות זאת, בקרב נגני הקונצרטים הגיטרה התברגה ככלי משני ומעט חסר חשיבות, דבר שנשאר כך עד להתפתחות גיטרה קלאסית מודרנית בתחילת המאה ה19.

כמו כל אמצעי הבעה עוצמתי שתופס את תשומת הלב מכל אדם הנחשף אליו, יחד עם נגנים וירטואוזים שהוציאו מהכלי דברים שאף אחד לא שמע מעולם, גיטרה קלאסית התקדמה אט אט מהחדרים הקטנים לאולמות הקונצרטים המפוארים ביותר, דבר אשר משך בוני ויצרני כלים להתעניין בכלי הכה מיוחד ולקדם אותו רבות. האדם שפיתח את מה שאנו מכירים כיום כגיטרה הקלאסית המודרנית היה אנטוניו דה טורס, המוגדר כאחד מבוני הכלים החשובים בהיסטוריה.

גיטרה קלאסית – אנטומיה ומבנה

לגיטרה קלאסית ישנם מספר מאפיינים בסיסיים וחשובים. ראשית, הכלי הינו כלי נגינה אקוסטי וכן צליל פריטת המיתרים מוגבר על ידי תיבת תהודה. כמו כן, לכלי ישנם שישה מיתרים (לפעמים יותר) אשר כולם מיתרי ניילון, בעוד למיתרי הבס ישנו ליפוף מתכת שנועד להגביר את משקלם ולהדגיש את התדרים הנמוכים אשר לרוב עשוי נחושת מצופה בסגסוגות של ניקל וכסף – למיתרים אלו יש מתיחות נמוכה בהרבה מאשר למיתרי המתכת, מה שבמקרים רבים מאפשר לצוואר הגיטרה להיות בנוי כולו מעץ מבלי צורך בחיזוק כלשהו במבנהו או בהוספת מנגנון מתח צוואר שהוא המצאה מודרנית יחסית. הרוחב הממוצע של צוואר גיטרה קלאסית באזור הגשר העליון נע בין 48-54 מילימטר בעוד רוחב הגשר העליון הנפוץ בגיטרה החשמלית הוא בסביבות 42 מילימטר.

בהסתכלות על הגיטרה, ישנם שלושה תחומים עיקריים אשר על הנגן ובונה הכלי לקחת בחשבון.
בראש ובראשונה אלו הן תכונות הסאונד, אשר מושפעות מעיצוב העץ וקובעות כיצד תשמע הגיטרה. החל מסוג העץ, דחיסותו, קשיחותו והמערכות הפנימיות בגוף הגיטרה, ישנה מטרה רשמית וברורה שהיא- מקסום של איכויות הסאונד אותו ניתן להפיק מהכלי לכדי יצירת המוזיקה הטובה ביותר. תחום חשוב נוסף הינו נוחות הנגינה, אשר נקבעת ביחס לעיצוב הסריגים, המרווח בין המיתרים, רוחב צוואר, גובה הגשר והאוכף ואורך הסקאלה. המטרה הינה שהגיטרה תהיה נוחה ככל האפשר, מבלי שיפגמו איכויות הסאונד או הווליום, בכך יוכל הנגן להפיק את המיטב מהכלי.
עניין מהותי אחרון הוא המראה הכללי של הכלי. החל מעיטורי הגיטרה וליטושה, על בונה הכלי להביא את הגיטרה לשיאה מבחינה אסטטית מבלי לפגוע בנוחות הנגינה או הסאונד אותו היא מפיקה. למרות שישנם רבים אשר לא יסכימו עם חשיבות האסתטיקה בכלי הנגינה, הפן האמנותי של מראה הכלי מסוגל להשפיע גם על תחושת הנגן וגם על תחושות הקהל המאזין, ועל כן לא כדאי להמעיט בערכו.

בתקופה שלפני אנטוניו דה טורס, הגיטרות היו קטנות יותר, בעלות צוואר קצר יותר ומעט סריגים ביחס למה שאנו מכירים כיום. אמן כלי המיתר הספרדי – טורס היה זה שהציג את הגיטרה הקלאסית המודרנית על ידי הארכת צוואר הגיטרה ופיתוח מערכת תומכות (Bracings) פנימית בתוך תיבת התהודה אשר תומכת בחיבור בין חלקי לוח התהודה וגוף הגיטרה. הגשר עצמו, הפך לחלק נפרד מן הגיטרה באופי הרכבתו ובנוסף גם לחלק בעל חשיבות בלתי ניתנת לערעור בהשפעתו על הצליל האייקוני של גיטרה קלאסית.

אנטוניו דה טורס הציג באופן כה על-זמני את החומרים הטבעיים, הפשוטים ואף הגסים אשר עדיין מרכיבים את הגיטרות הקלאסיות האיכותיות ביותר- לוח תהודה מעץ אשוח, גוף, גב וצדדים מעץ רוזווד( Rosewood), צוואר עשוי ארז ולוח שריגים מאבוני (Ebony). כל אלו שונו באופן מינורי מאז התקופה בה טורס עשה בהם שימוש, לפני כ150 שנה.

מעבר לחומרים מהם בנויה גיטרה קלאסית, גם המבנה הכללי נשמר כמעט בשלמותו מצורת הכלי אותו פיתח טורס. להלן החלקים החשובים ביותר במבנה גיטרה קלאסית:

לוח התהודה (Sound Board) : באנגלית קרוי “טופ” הוא השכבה העליונה של גוף הגיטרה, עליה נמצא חור התהודה. על לוח התהודה להיות ודק ודינמי על מנת לקלוט ולווברט את הטון באופן יעיל, אך גם חזק מספיק בכדי לעמוד במתח שהמיתרים יוצרים בינו לבין צוואר בגיטרה.

מבנה חלל התהודה (Guitar Body): הצדדים והחלק האחורי של תיבת התהודה או במילים אחרות, גוף הגיטרה עצמו. על כל החלקים להיות חזקים ועמידים לטובת איכות הגיטרה אך גם דקים וקלים בכדי להגיב מוזיקלית לוויברציות ולקומפרסיית האוויר באופן הטוב והאקוסטי ביותר. חלקים אלו כמובן עשויים מעץ ואת צורתם המעוגלת הם מקבלים על ידי כיפוף בתהליך חימום מיוחד אשר מאפשר את צורתם המעוגלת והגיאומטרית בדיוק רב. בתוך גוף הגיטרה ישנה מערכת התומכות אותה פיתח טורס והיא מהווה את המרכיב העיקרי ביותר באיכות ובאפיון הצליל של הגיטרה. כמות האוויר אותה הגיטרה מסוגלת להכיל ולנייד קובעת את הווליום המקסימלי שלה.

צוואר הגיטרה (Guitar Neck): חלק העץ אליו מחוברים לוח הסריגים, ראש הגיטרה ומפתחות הכיוון. עליו להיות עשוי עץ חזק מספיק בכדי לעמוד במתח שיוצרים המיתרים, אך לא עבה וכבד מדי על מנת לאזן את המשקל ומבנה הגיטרה עם תיבת התהודה וכמובן לשמור על נוחות נגינה מקסימלית לנגן.

לוח הסריגים (Fret Board) – משטח האצבוע: משטח העץ שלאורכו מוטמעים סריגי מתכת במרווחים פיזיים הולכים וקטנים ככל שעולים בגובה הצלילים. משטח האצבוע יכול להיות שטוח או מעט מעוגל, דבר אשר נמדד על פי הרדיוס של הלוח עצמו- ככל שהרדיוס קטן יותר, כך העיקול נראה יותר לעין. לוח הסריגים בגיטרות הקלאסיות ברוב המקרים הינו רחב ושטוח, המידות והסטנדרטים על פיהם בנוי צוואר הגיטרה משפיעים בצורה מרחיקת לכת על נוחות הנגינה.

הסריגים (Frets): פסי המתכת (לרוב עשויים מסגסוגות המכילות ניקל) אשר מוטמעים ומחולקים באופן מתמטי, הן מבחינת רוחב הבתים והן מבחינת מיקום לאורך לוח הסריגים (אשר ממוקם על צוואר הגיטרה). אורך רטט המיתרים נקבע כשהמיתר נלחץ מאחורי הסריג. כמובן שכל סריג מפיק גובה צליל שונה וכן בין הסריגים ישנו מרווח מוזיקלי קבוע של חצי טון. הסריג ה-12 חוצה את המיתר במדויק באמצעו ויוצר את נקודת האוקטבה ובין כל 12 סריגים ישנו מרווח של אוקטבה, זהו הכיוון הסטנדרטי של סריגי הגיטרה.

נקודת חיבור הצוואר לגוף הגיטרה: הנקודה בה צוואר הגיטרה פוגש ומתחבר אל גוף הגיטרה. צוואר גיטרה קלאסית מתחבר אל גוף הגיטרה החלק העליון על ידי “לשון הצוואר” שהוא המשכו של משטח הסריגים באוקטבה הגבוהה כשהיא גולשת אל תוך גוף הגיטרה. נקודת אחיזה וחיזוק נוספת אליה מתחבר הצוואר אל הגוף הוא “עקב הצוואר” אשר תומך בנקודת החיבור בצד הגיטרה ובכך מאזן את יחס חוזק החיבור בין הגוף לצוואר.

הגשר והאוכף (Bridge and Saddle): הגשר התחתון של גיטרה קלאסית עשוי ברוב המקרים מפיסת עץ רוזווד או אבוני מחורצת שלרוחבה מותקן אוכף הגשר אשר נושא את משא המיתרים והרטט. אוכף הגשר עשוי רצועת עצם, בעבר שנהב או בימינו סוגים פלסטיק אשר מוטמעת לרוחב הגשר התחתון אשר מודבק ללוח התהודה ואליה מחוברים – קשורים מיתרי הגיטרה. דרך האוכף והגשר מועבר רטט המיתרים, למבנה הרכיבים הללו ישנה השפעה רבה על עוצמת הווליום וטווח התדרים והדינמיקה שמתקבלים מהכלי.

מיתרים: איך אפשר לדבר כל כך הרבה על כלי מיתר מבלי להזכיר את המיתרים עצמם? כמו בכל כלי מיתר אחר ואפילו בתופי סנר מוקדמים, בעבר היה נהוג להשתמש בחלק ממעיים של חיה, לרוב עז, על מנת ליצור מיתרים איכותיים לכלי הנגינה. כך גם נעשה בגיטרה. לא הייתה זו מודעות צער בעלי חיים שהבילה לסיום התופעה, אלא השימוש של אנדרס סגוביה במיתרי ניילון במאה ה20 שהעניקו כיוון מדויק יותר לאורך זמן ובכך השפיעו רבות על שוק המיתרים העולמי.

אין בכלל ספק כי למיתרים השפעה עצומה על אופי הסאונד של הכלי- אם תיקחו את אותו בסיס עץ ותתקינו בו מיתרי מתכת- תקבלו סאונד שמזכיר את הגיטרה האקוסטית, אם תתקינו מיתרי מעיים (אין באמת צורך לנסות) תקבלו סאונד של לאוטה ואם תתקינו מיתרי ניילון, תקבלו גיטרה קלאסית מודרנית במלוא תפארתה ויפעתה.

שוק המיתרים העולמי יכול לשמש מושא למאמר נרחב בפני עצמו, רק נגיד שמיתרי גיטרה קלאסית יכולים להגיע במבחר של וריאציות הנבדלות האחת מהשנייה ברמת המתיחות (Tension), בתרכובת החומרים, סוגי הניילון וליפוף וצפיפות המתכת במיתרי הבס. כל פרמטר שכזה משפיע בצורה דרמטית על הסאונד הכללי של הגיטרה ועל כל חוויית הנוחות והנגינה בה.

If It AIn’t Broken, Don’t Fix It

כמובן שישנן וריאציות רבות וסטנדרטים שונים מאלו שהצגנו, אך כאן הוסבר מבנה הגיטרה הנפוץ ביותר. סוד הקסם של כלי זה מצוי בפשטותו ועצם העובדה שפיתוח בן 150 שנה שרד עד כה מבלי להשתנות באופן דרסטי, רק מוכיח כמה המרדף לחדשנות ושיפור לא תמיד מוצדק . בדיוק כמו הסטרדיבריוס המפורסם, בו אף בונה כינורות לא הצליח להתחרות, כך גם המבנה הפשוט של גיטרה קלאסית מהווה את מלוא הפוטנציאל אליו עץ מעובד עם מיתרים יכול לשאוף.
Never Replace a Winning Horse

אבי הגיטרה המודרנית – אנטוניו דה טורס ג'ורדו 1817-1892

אנטוניו דה טורס נולד בשנת 1817 בספרד. בגיל 12 כבר החל לעבוד וללמוד את תחום הנגרות. ב1833, פרצה מלחמה בספרד, זמן קצר לאחר שאנטוניו גויס לצבא. דרך מספר שקרים לבנים שסיפר אביו, אנטוניו שוחרר מהצבא מטעמי בריאות והוגדר כלא כשיר לשירות צבאי. כיוון שרק גברים רווקים או אלמנים ללא ילדים גויסו לצבא, ב1835 משפחתו דחקה בו להינשא לחואנה מריה לופז בת ה13. הם הולידו שלושה ילדים, אשר שניים מהם נפטרו בסמוך ללידתם. מריה לופז נפטרה בגיל 23 ממחלה קשה, מה שהשפיע רבות על אנטוניו, ששקע בחובות והיה עליו למצוא תעסוקה נוספת.

אף על פי שישנו ערפל סביב השאלה ‘מי לימד את טורס לבנות גיטרות ?’ תיאוריה אחת טוענת כי בסביבות 1842, טורס החל לעבוד בשביל חוזה פרנס, ממנו למד במהירות את המקצוע בניית גיטרות. לאחר מכן נסע לסביליה ושם פתח חנות. למרות שבנה לא מעט גיטרות בתקופה זו, רק ב1850 , בעקבות עצה מהמלחין והגיטריסט ג’וליאן ארקס Julian Arcas)), טורס הפך את בניית הגיטרות לעיסוקו הראשי והוא החל לעשות זאת באובססיביות. ג’וליאן ארקס Julian Arcas)) סייע לטורס על ידי נתינת עצות בתהליך הבנייה, ושיתוף הפעולה ביניהם הפך את טורס לחוקר חדשני של מבנה גיטרה קלאסית. טורס הבין שלוח התהודה הוא המפתח. להגברת הווליום, לא רק שהגדיל את גודל הכלי, הוא הרכיב בו לוח תהודה דק יותר, לכן גם קל יותר ולו הוסיף מערכת תומכות מעץ. כל החלקים הונחו באופן גאומטרי מדויק, בהתאמה למשולשים שנוצרו בבסיס הגיטרה, אשר יוצרים מעין מעוין.

בעוד טורס לא היה הראשון להשתמש בשיטה זו, הוא היה הראשון להביא את המבנה הגיאומטרי הזה לכדי שלמות. על מנת להוכיח שהיה זה לוח התהודה, ולא צדדי או גב הגיטרה אשר משפיעים באופן הרב ביותר על הסאונד, הוא בנה גיטרה עם לוח תהודה קל, אך עם גב וצדדי הגיטרה נלקחו מגיטרה של בונה מפורסם מברצלונה.

אגדה אורבנית סביבו מספרת כי בנה את הגיטרה כמו פאזל סיני, בו כל החלקים יכלו להתחבר אחד לשני בשלמות, מבלי שימוש בדבק, וכן החלקים הנפרדים יכלו כולם להיכנס בקופסת נעליים אחת. אין שום הוכחה לכך, אך סביר מאוד שהצליח במשימה.

במהלך שנותיו האחרונות, חברו הקרוב, כומר בשם חואן מרטינז סירוונט, סייע לו בבית המלאכה. ב1931, כתב הכומר מכתב לבנו של טורס בו הוזכר מה שאמר טורס כאשר נשאל על ידי כומר מפורסם מהו סוד הסאונד בגיטרות שלו.
“אבי, חבל לי שגם אדם כמוך נפל קורבן לרעיון שרץ בקרב בורי העם, חואן היה עד לסוד הזה פעמים רבות, אך זה בלתי אפשרי מבחינתי להשאיר את הסוד לדורות הבאים. הסוד הולך איתי לקבר, כיוון שזה תוצאה של מגע האגודל והאצבע, אשר מעבירים את התחושה למוחי כך שאדע האם לוח התהודה תואם לשאר מבנה הגיטרה, כל פעם מחדש” כולם היו בטוחים כי גאונותו אינה יכולה לעבור לדור הבא. ”

ב1868 פגש את פרנסיסקו טרגה (Francisco Tárrega) בפעם הראשונה. טרגה, שהיה רק בן 17, הגיע לסביליה מברצלונה על מנת לרכוש גיטרה של טורס. כשהגיע, טורס הציע לו את אחד מהכלים הפשוטים, אך כאשר שמע אותו מנגן, הראה לו את אחת הגיטרות האיכותיות ביותר, אשר טורס בכלל בנה לעצמו מספר שנים קודם לכן- והשאר היסטוריה.

ב1870, אנטוניו שהיה אז בשנות החמישים לחייו, סגר את חנותו בסביליה, וחזר לעיר הולדתו שם פתח עם אשתו חנות מוצרי קריסטל. חמש שנים לאחר מכן, החל במערכה השנייה של בניית הגיטרות, והחל לעבוד בזמן הפנוי כשלא עסק בחנות הקריסטל. לאחר מות אשתו ב1883, החל שוב להקדיש את רוב זמנו לבניית גיטרות קלאסיות וכך והעביר את זמנו עד מותו, כשהיה בן 75.
מתוך 400 כלים שבנה בחייו, ידוע רק על 90 גיטרות שמסתובבות להן בעולם כיום ונמצאות בידיהם של מוזיקאים, אוצרים ואספנים. מחיר גיטרה של טורס מתחיל מ70 אלף דולר ואתם לא רוצים לדעת היכן יכול להיגמר.

תרומתו של אנטוניו דה טורס לתחום הגיטרות היא הגדולה ביותר בהיסטוריה של הכלי, כיוון שרוב מה שאנו מכירים כיום בתחום זה, הגיע לעולם בזכותו. אך מעבר לתרומתו הענקית, ישנם מספר בוני גיטרות נוספים החשובים לציון, כיוון שפיתחו את מבנה גיטרה קלאסית רבות אחריו. ביניהם ניתן למצוא את חוזה רמירז הספרדי, אשר במשך דורות רבים צאצאיו הביאו לחידושים הן מבחינת מראה, מבנה ואיכויות הצליל של הגיטרה וגם את הרמן האוסר הגרמני שפיתח את הכלי רבות והעניק לגיטרה את החדות והדיוק שכה מאפיינים את ארץ מוצאו.
כיוון שהכלי הפך כה פופולרי ברחבי אירופה ואמריקה, עשרות בוני כלים ובתי מלאכה קמו ומיקדו את עיסוקם אך ורק במקסום איכויות הגיטרה.

הנגינה הקלאסית

כיוון שהגיטרה יכולה לתפקד ככלי עצמאי, עליה מנוגן תפקיד הסולו, הליווי, הבס וההקשה גם יחד (למי שלא מכיר מומלץ להקשיב לדרך בה טומי עמנואל עושה זאת), היא נושאת עמה אינספור אפשרויות מבחינת טכניקות נגינה שונות- אם בנגינת פלמנקו, מוזיקה קלאסית, ג’אז לטיני או כל סגנון אחר. האיכויות האקוסטיות של גיטרה קלאסית, יחד עם הפשטות שלה, יוצרות כלי נגינה עם צליל מרהיב וייחודי, אשר בידיים של הנגן המתאים יכולה להביע את התחושות העמוקות ביותר שנפשנו אי פעם חוותה.

הנגינה על גיטרה קלאסית כמעט תמיד מתבצעת ללא מפרט, וישנן מספר רב של טכניקות נגינת אצבעות, אשר חלקן דורשות ציפורניים ארוכות וחלקן משתמשות בכריות האצבע. העובדה שנגינת הגיטרה מתבססת על האצבעות, מהווה את הבסיס לנגינת האצבעות בכל וריאציית גיטרה אחרת, וכן מכאן התפתחה התפיסה של הגיטרה גם ככלי הקשה קצבי במיוחד.

על מנת לנצל את האיכויות האקוסטיות של הכלי, שלא כמו בנגינה על גיטרה חשמלית, אשר צליליה עוברים הגברה אלקטרונית, בנגינה על גיטרה קלאסית ישנה חשיבות רבה לתנוחת הנגן, לאחיזה ולמיקום היד הפורטת ביחס לחור התהודה.

האחיזה והיציבה מושפעות רבות מהיציבות הפיזית של הכלי, ונקבעות כך שיביאו למקסום מרחב התנועה של כל יד כך לכדי חופש נגינה אידיאלי ומניעת לחץ מיותר שגוף הנגן יכול להפעיל על הגיטרה. הדקויות הקטנות, אשר איבדו מעט את חשיבותן בנגינה על גיטרה חשמלית (בזכות ההגברה האלקטרונית) או האקוסטית (בזכות המפרט וסאונד הבלוז המלוכלך), נושאות חשיבות עצומה כשמדובר בגיטרה הקלאסית. כל פרט קטן, החל מהנקודה בה נלחצים המיתרים בין הסריגים ועד לדינמיות בפריטה עם הבדליים המינוריים ביותר, מרכיבים את הייחודיות שגיטרה קלאסית יכולה להציע ועל כן אין להמעיט בערכם.

הרטטת המיתרים, נגינת סולמות, אקורדים, ארפג’יו וכל כך הרבה אפשרויות טכניות נוספות רק תורמים ליכולת הבעת הרגש העוצמתית שהגיטרה מציעה. כמו בכל כלי קלאסי אחר, גם לגיטרה קלאסית נכתבו יצירות רבות אשר מטרתן הבלעדית היא להביא לשיפור טכני של יכולות הנגן.
העמקה טכנית באפשרויות שגיטרה קלאסית מציעה, יכולה רק לשפר ולהעצים את האיכויות של כל נגן וכן להוות בסיס חזק ויציב למעבר בין סוגי הגיטרות והסגנונות, אך כאן נדרשים הדיוק והסבלנות הרבים ביותר.

אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.
נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.
צרו קשר בכל נושא שמעסיק אתכם ונשמח לעמוד לשירותכם.

בואו לבקר.
מרכז הגיטרות של אבי גיל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *