גיבורי גיטרה קלאסית

לאורך ההיסטוריה, ניתן למצוא אינספור נגני גיטרה קלאסית אשר נגינתם השפיעה ואף שינתה את מגבלות הכלי, אך למאמר זה צורפו שלוש דמויות חשובות במיוחד בתרומתם לגיטרה הקלאסית. למרות שניתן שלא להסכים עם דירוגם הגבוה מבין כל נגני הגיטרה, כמעט בלתי ניתן להתווכח עם היכולת, היצירתיות והקסם שבנגינתם או הלחנתם.

אם יש לכם כמה דקות פנויות, עשו לעצמכם טובה ותקשיבו ליצירות של הנגנים האלו, אשר הגדירו את הסאונד של גיטרה קלאסית והעצימו את יופיו של הכלי באופן שאין שני לו. אתם מוזמנים אף לצלול עמוק יותר ולגלות בעצמכם מוזיקה מדהימה שנכתבה לכלי בידי עשרות נגנים ומלחינים אחרים ואל תירתעו מהפשטות והרוגע אשר כה אופייניים לכלי- שם מצוי היופי.

פרנסיסקו טרגה Francisco Tarrega 

מלחין ונגן גיטרה קלאסית מהחשובים ביותר במוזיקה הקלאסית הרומנטית, חי בין השנים 1852-1909. כיוון שלא ניגן באולמות גדולים (יש האומרים בגלל חוויות ילדות קשות ויש האומרים כי לא גידל ציפורניים אשר בהכרח משפיעות על הווליום), פרנסיסקו טרגה תרם רבות להפיכת הגיטרה לכלי רסיטלים ובכך היה גורם משפיע במעבר הגיטרה מהרחוב הצדדי לאולם המפואר.

בילדותו, בעקבות תאונה שפצעה את עיניו, אביו שלח אותו ללמוד מוזיקה, כיוון שכך יכול היה להרוויח כסף ולהתקיים גם במידה והיה מתעוור. למעשה, שני מוריו הראשונים היו עיוורים. כבר כשהיה בן עשר, הגיטריסט ג’וליאן ארקס ( Julian Arcas) המליץ לו לעבור לברצלונה על מנת לקדם את לימודיו וכך עשה, אך זמן קצר לאחר מכן, עזב ג’וליאן לטובת הופעות ברחבי אירופה. פרנסיסקו טרגה הצעיר הסתובב לבדו בברצלונה, ולמרות היותו בן עשר בלבד, החל לנגן בבתי קפה ומסעדות על מנת להרוויח כסף. הוא אותר על ידי אביו מעט זמן לאחר מכן והוחזר הביתה, אך מספר שנים מאוחר יותר, ברח שוב מביתו והצטרף ללהקת צוענים נודדת בוולנסיה. כשהיה נער, כבר התמחה באופן מקצועי ביותר גם בגיטרה קלאסית וגם בפסנתר, הרבה בזכות אביו, אשר הקריב רבות על מנת לעודד את ההתפתחות המוזיקלית של בנו והתעקש על כך שילמד לנגן בפסנתר (באותה תקופה היה זה הכרח על מנת ללמוד תיאוריה והלחנה ברמה גבוהה, נוסף על מעמדו הגבוה של הפסנתר בניגוד לגיטרה שרק החלה לתפוס תאוצה).

כשהיה בן 22, החל את לימודיו הגבוהים בקונסרבטוריון של מדריד, אותם מימן בעזרת ספונסר מקומי עשיר. בזכות גיטרה קלאסית מעשה ידיו של אנטוניו דה טורס, הוא חקר רבות את הקסם האקוסטי שהכלי הציע, הן מבחינת נגינה והן מבחינת הלחנה. במדריד שוכנע על ידי מוריו להתמקד בגיטרה קלאסית ולנטוש את הפסנתר, אך אין ספק שהפסנתר העניק יתרון רב לחשיבתו המוזיקלית של טרגה.

מספר שנים לאחר מכן כבר החל ללמד (בין תלמידיו היו אמיליו פוחול ומיגואל לובט- שני גיטריסטים פנטסטיים) ולהופיע בקונצרטים רבים. הוא התקבל בזרועות פתוחות על ידי הקהל והחל להופיע בכל רחבי ספרד, תוך כדי תחילת הקריירה שלו כמלחין.

בזכות הידע הנרחב שלו בפסנתר, הוא החל לתעתק את יצירותיהם של שופן, בטהובן מנדלסון ואחרים לגיטרה קלאסית, דבר אשר אנו אסירי תודה כלפיו עד היום.

הוא המשיך בקריירה משגשגת הן מבחינת הלחנה, לימוד, והופעות בכל רחבי אירופה. רוב מי שראה אותו מופיע החל ללמוד לנגן בגיטרה- מזכיר קצת את הוולוט אנרדרגראונד לא?. את יצירתו האחרונה כתב ב 1906 כשהיה בן 57 ונפטר כשבועיים לאחר מכן, מה שהותיר לעולם מספר רב של יצירות אשר נלמדות בכל קונסרבטוריון שמכבד את עצמו נוסף על תהיה כבדה לשאלה מה היה עושה במספר שנים נוספות על הכדור.

היטור וילה-לובוס Heitor Villa-Lobos 

מלחין ברזילאי שהוגדר כדמות החשובה ביותר במוזיקה הברזילאית במאה ה20. חי בין השנים 1887-1959. האו הפך למלחין המפורסם ביותר באמריקה הלטינית וכתב מוזיקה שהשפיעה גם על הפולק הברזילאי ובאותה נשימה גם על המוזיקה הקלאסית האירופית. וילה-לובוס כתב בעיקר יצירות לגיטרה קלאסית, אך לא רק.

כמו כל סיפור טוב, גם הסיפור של וילה- לובוס מתחיל בריו דה ז’נרו, כבן להורים בעלי השכלה גבוהה. באותה תקופה, ברזיל עברה שינוי חברתי מאסיבי עם תחילת תהליך המודרניזציה, הקץ לעבדות במדינה והפיכת שלטון האימפריה הברזילאית. השינוי הביא גם לשינוי מוזיקלי בכך שאומצו שיטות לימוד ונגינה אירופיות תוך זניחת המקורות העממיים. הוא למד לנגן צ’לו דרך צפייה במוזיקאים שהופיעו בחוגי בית שאירגן אביו וכלל לא הסתדר עם שיטות הלימוד הקונבנציונאליות. כשאביו נפטר, החל לנגן צ’לו בבתי קפה על מנת להרוויח קצת כסף. לוילה- לובוס  הייתה מסוגלות גבוהה לרכוש ידע מכל הבא ליד. אם במפגשי רחוב עם נגנים מקומיים, דרכם למד גיטרה ואם בקבלת השראה מהקולנוע (שהיה עוד בתחילת דרכו), הצליח להעצים את עצמו בצורה ייחודית ובכך מהר מאוד הבדיל עצמו מוזיקלית מכל דבר שבא לפניו.

מעבר לגילויים האורבניים שפיתחו את וילה לובוס מוזיקלית באופן נרחב, היו אלה דווקא המסעות לגילוי שבטים ברזילאים וחקר מוזיקלי מעמיק שהעניקו ייחודיות בלתי מוסברת לגאון הצעיר. למרות שוילה לובוס המעיט בסיפורים על מסעות אלו, ידוע שמדי כמה זמן, נסע לחיות בקרב שבטים של ילידי ברזיל שם חווה הרפתקאות רבות. אם מדובר בסיפורי האדרה של האמן או סתם אוסף שמועות, המסעות הללו ככל הנראה עירבו קניבליזם וסמים פסיכדליים טבעיים, אשר היה נפוצים בקרב שבטים בברזיל. השנים אותן בילה וילה-לובוס ביערות ברזיל התירו חותם כבד על אישיותו, הן ברמה הרוחנית והן ברמה המוזיקלית (הפרדה שוילה-לובוס נמנע מלעשות), בכך פיתח וילה-לובוס את נגינתו הרגשית אשר הייתה מבוססת רבות על אלתור והבעה. מסעות אלו גם גרמו לו לפסול כל אפשרות של למידה אקדמאית, והוא ראה במוסדות אלה כחסמים ליצירתיות לטבעיות ולאוטנטיות שבמוסיקה.

כשהיה בן 25, לאחר מסעותיו, החל וילה-לובוס את הקריירה המוזיקלית שלו, על ידי הופעות קטנות בהן ניגן את יצירותיו. המוזיקה שכתב בתקופה זו נשאה עמה קונפליקט עמוק בנוגע לזהותו המוזיקלית של וילה-לובוס, האם מדובר במוזיקה ברזילאית או אירופית. רק מספר שנים לאחר מכן אימץ בחום את הכיוון הברזילאי ורוב השמות שנתן ליצירותיו נקשרו לאורח החיים בברזיל. למעשה הוא נטש את שיטת המספור האירופית לשמות הקטעים, דבר נוסף אשר מייצג את הקרע בין השניים.

עקב מלחמת העולם הראשונה, למרות רצונותיו לטייל ולהופיע ברחבי העולם, נאלץ להישאר בברזיל ולהעמיק עוד יותר את עשייתו המוזיקלית. בתום המלחמה, נסע פעמים רבות לאירופה, ארה”ב ואף לישראל. בנסיעותיו היה מלחין יצירות על פי דרישה ולקראת סוף חייו הצליח להתעשר מעשייתו המוזיקלית באופן שהיה ראוי לו.

בדיוק כמו כל גאון אחר בהיסטוריה, אשר מוחו המתקדם לא הובן על ידי שאר החברה, וילה-לובוס תחילה התקבל בזלזול על ידי הקהל הברזילאי אך דבק בעקרונותיו והמשיך לכתוב את המוזיקה הכה אישית שלו, שאט אט הוכרה כגאונות מדרגה ראשונה.

אנדרס סגוביה Andres Segovia 

הווירטואוז הספרדי, אשר חי בין השנים 1893-1987, נחשב לאחד מנגני ומלחיני גיטרה קלאסית הטובים בכל הזמנים.

הופעתו הראשונה של הכוכב הצעיר התבצעה כשהיה רק בן 16 ומספר שנים לאחר מכן, הופיע במדריד עם יצירותיו של טרגה ועיבודים שלו ליצירותיו של באך. למעשה, טרגה אף הסכים להעניק מספר שיעורים לסגוביה, אשר למד ללא מורה, אך נפטר לפני שהספיקו השניים להיפגש (גם מיילס דיוויס וג’ימי הנדריקס רצו להיפגש לפני מותו של הנדריקס- כנראה שהכוח העליון מפחד ממפגשי ענקים שכאלה ואוהב להותיר אותנו עם השאלה ‘מה יכול היה להיות’). סגוביה התקבל בזלזול על ידי תלמידיו של טרגה אך דבק בלימודיו ופיתח את סגנונו הייחודי.

סגוביה המשיך להופיע ברחבי ספרד, שאר אירופה ואף נסע לדרום אמריקה למספר סיבובי הופעות. במקביל לכך הגיטרה החלה בפריחתה המאוחרת ותפסה תאוצה רבה ברחבי העולם ככלי קונצרטים ולא רק ככלי ליווי או כלי רחוב. בזכות התפתחויות טכנולוגיות כמו הרדיו, אמצעי ההקלטה והתעופה, סגוביה סייע רבות לקידום הגיטרה (נוסף על הקריירה האישית שלו, כמובן) ובזהירות ובבטחה הניח את שמו על המפה כאמן ברמות הכי גבוהות שהיו לעולם להציע.

את מירב עבודתו הקדיש לנגינה עצמה ולפרשנות אישית מוזיקלית עמוקה, כך שמרבית היצירות שניגן הולחנו על ידי מלחינים אחרים.
לאחר מלחמת העולם השנייה, סגוביה ביצע שני מהלכים חשובים. הראשון היה הגברת תדירות ההופעות שלו כך שהופיע באמריקה ובאירופה פעמים רבות ככל שיכל, מה שכמובן קידם את תרבות הגיטרה רבות. הדבר השני היה שימוש במיתרי הניילון ולא במיתרים העשויים ממעיי עז. השינוי הביא ליציבות כיוון גבוהה יותר, אשר היה השלמת החוליה החסרה בהפיכת הגיטרה לכלי הפופולרי ביותר שהיא כיום. מעבר לכך, הוא האמין בחשיבות הלימוד וחלוקת הידע והקפיד להעביר כיתות אומן מעוררות השראה בערים רבות בהן הופיע (האינטרנט אפילו מאפשר למצוא הקלטה של כיתת אומן שהעביר סגוביה בספרד- וואו).

סגוביה ניגן על גיטרה קלאסית מעשה בונה הכלים הרמן האוסר הגרמני, אשר ידוע כאחד מבוני הגיטרות הקלאסיות החשובים בהיסטוריה אשר הכין את הכלי לסגוביה לאחר שהשניים נפגשו ונהיו לחברים טובים.

יש האומרים כי גישתו למוזיקה הייתה יהירה ומתנשאת מעט, וכי לא אפשר לתלמידיו לפתח את אישיותם המוזיקלית אלא התעסק בלימוד שיטותיו שלו אשר ראה כטובות ביותר, אך זה בסדר, כי אף אחד לא מושלם. סגוביה הביא בעקבותיו דור של נגני גיטרה אשר רק העצימו את התהליך הנפלא שקידם ומעמד הגיטרה הקלאסית הושפע באופן אסטרונומי מהווירטואוז הספרדי. אנדרס סגוביה הוא ללא ספק גיבור גיטרה קלאסית החשוב ביותר שחי במאה האחרונה ולכולם מומלץ ללמוד את עבודתו הנפלאה.

הסוד טמון באצבעות

תחום הגיטרות הקלאסיות כמעט ונשאר נקי לחלוטין ממהפכת התיעוש המוזיקלי וכן הכלים המעולים באמת אם אלו אשר עשויים עבודת יד ושומרים על הפן הטבעי והאנושי שביצירת הכלי. בדיוק כפי שסוד הנגינה טמון בידיי הנגן ולא בכלי עצמו, כך גם סוד הכלי הנהדר טמון בידיי האמן שבונה אותו. ישנם אינספור בוני גיטרות מעולים, אשר מייצרים גיטרות קלאסיות מדהימות בכל טווחי המחירים ובדיוק מהסיבה הזו אין צורך בהמלצות למיניהן- האוזן והיד אלו האינדיקציות הטובות ביותר, אל לכם להמעיט בערכן. יופי הדהוד המיתר ואופי צלילו הוא מה שבפועל קובע את איכות הכלי- והרי זהו עניין סובייקטיבי לחלוטין.

נחזור רגע לנושא ה’שורש’ אתו פתחנו את מאמרנו הקודם, גיטרה קלאסית – היופי בפשטות. בין אם בסקירת ההיסטוריה, המבנה, הנגינה או הנגנים שעשו את גיטרה קלאסית למה שהיא, אי אפשר להתעלם מהפשטות שעוברת כחוט השני בין כל תחומי הכלי. אם היה זה אנטוניו דה טורס שחקר את המתמטיקה הטבעית מאחורי מבנה הכלי, פרנסיסקו טרגה שבתמימות ילדותית רדף אחר כל הזדמנות, היטור וילה-לובוס שנחשף למוזיקה ולרוחניות שבתרבויות העתיקות או אנדרס סגוביה שלימד עצמו לנגן מבלי מורה, כולם, דרך הגיטרה, מינפו את הפשטות הטהורה לכדי יופי שאין שני לו.

כאן במרכז הגיטרות של אבי גיל, הנגנים הקלאסיים מכונים על ידי אבי כ’סמוראים’. סמוראי מעולם לא נמדד על פי שריונו, ציודו הנלווה והטכנולוגיה בה השתמש, אלא רק על פי מיומנותו, איכות חרבו והקשר הסימביוטי והמיסטי שהשניים חולקים (וגם מעמדו החברתי, אך לא ניכנס לזה). אותו הדבר בדיוק תקף לנגנים האקוסטיים, אשר ביצעו בחירה, בין אם מודעת ובין אם לא, להניח את כל השאר בצד ולהתעסק בדבר היחיד שחשוב באמת- הגיטרה.

אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.
נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.
צרו קשר בכל נושא שמעסיק אתכם ונשמח לעמוד לשירותכם.

בואו לבקר.
מרכז הגיטרות של אבי גיל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *