ג’ון פרושיאנטה – מפופ חדשני להיפ-הופ

ג’ון פרושיאנטה (john frusciante) לא מתעניין בפרסום – שלא לדבר על תשומת לב, סיפוק אגו ועוד תגמולים פחות חשובים, שלרוב באים יחד עם הצלחה מוזיקלית. אפילו כשהיה חבר באחת מלהקות הרוק המצליחות בהיסטוריה, הוא לרוב התחמק מהפרסום והעדיף לבלות עד 10 שעות ביום בנגינה על גיטרה או עבודה על מוזיקה בשירות המוזה שלו. לאחר שעזב את הרד הוט צ’ילי פפרז(Red Hot Chili Peppers) לפני שבע שנים, לא רק שהמציא מחדש את גישתו לנגינה בגיטרה, אלא גם התמחה באומנות העריכה הדיגיטלית והתעמק בעולם הסינתזה המודולרית. בכך הצליח לכבוש עוד פסגה בקריירה הכה מגוונת שלו, בה הוא נאמן להשראתו תוך פתיחות עמוקה להתנסות באזורים חדשים.

נדמה שAFK, Venetian Snares, ואנשים נוספים שהיו הרפתקניים עם מכשירים אלקטרוניים הצליחו ליצור מילון חדש, דרך חדשה לצור מוזיקה, והשינוי הזה מורגש בשנים האחרונות הן במיינסטרים והן בשוליים.  בעצם, על ידי שימוש אך ורק בסאונד, האנשים הללו הצליחו ליצור מוזיקה חפה מתיאוריה שגרתית או מדרישות טכניות שהיו נראות הכרחיות. מסתבר שג’ון פרושיאנטה בילה 5 שנים בלמידת השפה הזו – בערך אותו הזמן שלקח לו ללמוד לנגן בגיטרה כך הוא מעיד. באחד מראיונותיו הוא מספר כי הוא הרגיש שיש לשפה המוזיקלית הזו המון יישומים נוספים מעבר לדרך בה משתמשים בה בדרך כלל. זה ללא ספק יקח את המוזיקה שלו למחוזות חדשים הוא חשב, ואכן כך קרה.

ליישומים הללו יש ראיות בשלוש אלבומי הסולו האחרונים של פרושיאנטה: PBX Funicular Intaglio Zone (2012), Outsides ו- Enclosure . המוזיקה המגוונת בדיסקים האלו נעה בין פופ חדשני הרפתקני ונגיש, לסוג של אלקטרוני פרוגרסיבי ועד למבנים אטונליים בהשראת ג’אז אקספרימנטלי ומוזיקה קלאסית של המאה ה20. בהתאמה לתענוג השמיעתי בשלושת האלבומים, יש גם המון נגינת גיטרה מלאת רגש ועוצמה, במיוחד ב”Same” (מתוך Outsides) באורך 10 דקות, אשר מדגיש בצורה מבריקה מודולציה מתמשכת של אקורדים וחשיבה מוזיקלית מהרמות הגבוהות ביותר.

ג’ון פרושיאנטה הקליט גם 3 אלבומי היפ-הופ עם הראפרים Rugged Monk וCrisis הידועים בשמם ה Black Knights. הראשון מבניהם הוא Medieval Chamber אשר יצא מוקדם יותר השנה. בנוסף להפקת האלבומים האלו, פרושיאנטה גם כתב והקליט את כל המוזיקה, בה הפגין את אותם כישורים שהפגין בהקלטות הסולו שלו. כשנשאל על כך, סיפר כי מבחינתו, כל עוד הקצב כבד ומעודד אצל הראפרים יצירתיות והשראה , המוזיקה יכולה להיות באיזה סגנון שתרצה. הוא מעיד כי הרגיש יותר חופשי בעשיית האלבום הזה מכל דבר אחר שעשה לפני כן.

עזיבת הרד הוט צ'ילי פפרז (Red Hot Chilli Peppers)

בזמן שהלהקה החלה את סבב ההופעות האחרון שלה, פרושיאנטה חשב שכנראה יהנה לעשות זאת במשך עוד כמה שנים, אך לא מעבר. הוא לא רצהי להמשיך להיות רוקסטאר למשך כל חיו. בזמן סבב ההופעות, בעיקר כתוצאה מהקשבה לאמנים כמו Autechre, Venetian Snares וAFX הוא מסביר כי הבין בהדרגה שהוא רוצה להפוך את הרעיונות שלו ליצירות מוזיקליות שלמות, ללא סינון ע”י טכנאי או מוזיקאים אחרים. הטכנולוגיה נועדה לסייע לאמנים שכבר יש להם חזון שלם בנוגע לאיך היו רוצים להשמע וללא ספק ג’ון פרושיאנטה תמיד היה בין האמנים האלו. כמאזין, בפה מלא אפשר לומר שאפשר לסמוך על האינסטינקטים של ג’ון פרושיאנטה ועל מה שהוא שומע בראש, על מנת ליצור את המוזיקה האותנטית והטובה ביותר שהוא יכול.

פרושיאנטה מספר כי כשהיה בלהקה, כל אחד חשב שהוא יודע מהי הדרך הטובה ביותר לבצע דברים ולא מעט פעמים הוא מצא את עצמו לא מתאים כאשר ניסה לממש את הרעיונות היצירתיים שלו. במיוחד כשהיה בלהקה פופולארית, היה לו קשה עוד  יותר לעקוף את הפרמטרים שקבעה הלהקה ואת מה שאנשים אוהבים בה. האו מספר כי אפילו לא מרגיש כשעשה את זה. הוא חשב שהוא משנה משהו מתקליט אחד לאחר, אבל אז הבין שזה לא באמת קורה כי הוא תמיד נשאר כפוף בחוזקה לקונספט של הלהקה.

כשנשאל על דוגמא לכך, הוא מספר על פעם שהיה ביפן לאחת מההופעות האחרונות של הצ’ילי פפרז. הוא התאמן בחדרו וניגן כל מיני שירי אסיד האוס(Acid House). הוא ניסה לנגן בדרך בה תכנתו את הרולנד  (Roland TB-303), והבין שזה נשמע ממש כמו סטייל קפיצות האוקטבות והמרוויח הרחבים של רוברט פריפ (robert fripp). אחרי כמה זמן התחיל להתרגל לזה, כך שכשהלך לבדיקת סאונד הוא ניגן בצורה הזו עם פלי(Flea) ועם צ’אד (Chad Smith) וזה היה מעולה. אבל כשעלה על הבמה עם הלהקה והתחיל לנגן  זה פשוט לא יכול היה לקרות. לא ברמה רוחנית ולא בפועל. כשאדם נמצא מול 15 אלף אנשים, יש לו קשר דו צדדי עם הקהל והם מכירים את הדרך בה הוא מנגן. אם ג’ימי הנדריקס למשל היה מנגן אחרת באחת ההופעות, זה לא היה עובד, והקהל היה מגיב אחרת. אדי ואן היילן eddie van halen תמיד יהיה אדי ואן היילן – הוא לא יכול להיות אף אחד אחר גם אם הוא ממש ירצה. כך בדיוק הרדיש פרושיאנטה בכל פעם שניסה לפרוץ מעבר למוכר. זה בערך אומר שהיצירתיות מוגבלת לציפיות וג’ון פרושיאנטה לא רצה להמשיך את חיו כשהיצירתיות שלו מוגבלת. הוא רצה לחקור דברים חדשים.

הארה אלקטרונית

כשפרושיאנטה נשאל על מה גרם לו לפנות לכיוון האלקטרוני, הוא מספר שלמעשה, היה לו חלום בו ישב בבית והקשיב ליצירת מוזיקה בת 20 דקות שיצר בעצמו רק מדוגמיות (Samples). זה היה עם אלמנט מעבר רציף בין להקות. חלק מהיצירה היה עם קטעים של הביטלס(Beatles), פינק פלויד(Pink Floyd), טוקינג האדס(Talking Heads) ועוד לא מעט אמנים. אז הוא הקשיב לכל היצירה בחלום והדבר הראשון שחשב עליו לפני שהתעורר היה: “אם עשיתי את זה, אני יכול לעשות כל דבר.”

במשך השנה שלאחר מכן, כך מספר, הוא ניסה לשחזר את היצירה הזו. זה הפחיד אותו בהתחלה, אך כשסיים את כל ה20 דקות, בערך 8 חודשים לאחר מכן, הוא הגיע למסקנה שלשבת עם דוגמיות (semple) זה כמו לשבת עם הגיטרה. כל מי שהיצירה הזו מסקרנת אותו יכול לראות את הקטע באינטרנט, הוא נקרא “Sect in Sgt”, יצא תחת השם TrickFinger שזה פחות או יותר שם הבמה (לא בדיוק במה, יותר אינטרנט) של פרושיאנטה בגלגולו החדש.

הטכנולוגיה כמקרן לראש הפורה של פרושיאנטה

רינויס (Renoise) היא תחנת העבודה לאודיו דיגיטלי העיקרית בה פרושיאנטה משתמש. בנוסף הוא משתמש במכונות תופים, סקוונציה וחומרה נוספת, יחד עם Doepfer, Arp, ועוד סינתסייזרים אלקטרונים. הרבה קטעים בPBX ובEnclosure התחילו כרעיונות לגיטרה אותם הוא פיתח משם – למרות שכמה התחילו כשישב בסטודיו עם מחשב ועוד כמה מכשירים. במקרים כאלו, יש המון דרכים בהם הוא יכול להתחיל ליצור, ולא בטוח שיהיה צורך בדרך נורמטיבית או סטנדרטית. לדוגמא, הוא יכול להתחיל במציאת שני קטעים מנוגדים, שאין להם שום קשר אחד לשני ואז ינסה לזהות משהו משותף ביניהם. משם מתפתח משהו מיוחד. כשהוא עובד עם רינויס (Renoise), הוא מספר כי הוא נוטה לחשוב במונחים קוליים של המרווחים אותם הוא יוצר, ולזאת יש משמעות רבה במרווחים שיש בין סאונד אחד לאחר, כמו כן גם עם הסאונד עצמו. במקום להיות כמו כל גיטריסט או נגן אחר, מודאג שהופעה תהיה מתוזמנת , הוא התעניין יותר במציאת דרכים מעניינות לדברים שלא יהיו מתוזמנים, כי לטענתו זאת מוזיקה באמת.

תפיסתו המוזיקלית של פרושיאנטה

כשהחל לחשוב בצורה הזו, הוא הלך ולמד את המוזיקה הישנה של להקות כמו לד זפלין (Led Zeppelin) והביטלס (The Beatles) מזווית אחרת כך שיכול היה לראות שהם לא היו מודאגים מנגינה בתזמון הנכון. הם יכלו לנגן בצורה מתוזמנת ללא מאמץ, אך המטרה שלהם הייתה למצוא מקצבים, ומקצבים מעורבים בכלי נגינה אשר לא תמיד מתוזמנים אחד עם השני. פרושיאנטה מסוגל לשמוע את זה, אבל אם הוא גם מכניס דוגמה מהמוזיקה שלהם לRenoise הוא יכול לראות את זה ויזואלית. הדוגמה שהוא מביא היא מהשיר “The Song Remains the Same”. הוא מסביר כי אפשר לשים לב שהגיטרה תופסת יותר במה, והבס והתופים רגועים יותר. הניגוד יוצר את המתח שבזכותו המוזיקה מרגשת. יש גם את הסדר שמוזיקאים מנגנים בו, סדר של מי שמקשיב למי. לדוגמא, בBlack Sabbath הבס מגיע ראשון, התופים אחריו והגיטרה אחרונה. יש מצב בו הם ינגנו תו באותו בסנכרון, אבל זה לא באמת באותו הזמן – וזה הסאונד של הלהקה. לכל להקה יש סאונד ברור בגלל הסדר הזה, למרות שהם לא בהכרח מודעים אליו, וכמובן שיש יוצאים מן הכלל שבהם הסדר משתנה מידית.

הוא גילה את הקשר בין זה לבין מקצבים שונים אך לטענתו התיאוריה המסורתית לא נתנה לו את הכלים לבחון את הצד הזה של המוזיקה. כשגדל, ולמד מתקליטים ודיסקים, הוא חושב שהרגיש את זה בתת-מודע, אפילו ניסה ליישם זאת כשהיה בלהקה, אבל כמוזיקאי אין התעסקות עם זה. זו פשוט תחושה שנוצרת כשאדם נמצא בלהקה שיש בה כימיה, קשה להסביר. הוא אף פעם לא הסתכל על דוגמה של הצ’ילי פפרז (Chili Peppers) אבל כשנשאל על כך אמר שניתן להניח כי פלי(בסיסט) היה ראשון, צ’אד(מתופף) היה שני ופרושיאנטה היהשלישי. הוא מספר כי הוא זוכר שניסה להיות ראשון, אבל פשוט לא הצליח לעשות זאת. זה שונה מאיך ששאר חברי הלהקה היו רגילים לפעול וג’ון פרושיאנטה פשוט הרגיש תקוע.

"Never Let Go"- ג'ון פרושיאנטה והבלק נייטס (Black Knights)

מדובר ביצירה השלישית שעשו יחד, כשרק החלו בעבודתם המשותפת, והיא יחסית מאוד פשוטה לפי פרושיאנטה. זה בעיקרון מורכב מפתיחת התופים ב”When the Levee Break”, סינתיסייזר של Synton Fenix(סינטון פניקס), הקולות של האבירים השחורים, והפזמון המלא מהקאבר של אן מארי(Anne Murray) לDanny’s Song. השלב הראשון היה הוצאת הקטע של אן מארי למיקסר אנאלוגי וקומפרסור אנאלוגי על מנת להסיר כמה שיותר מהתופים ומהבס ולהדגיש את הקול שלה. לאחר מכן, פרושיאנטה חישב את הקצב הכללי של חלקי השירה ותמרן את דוגמית התופים על מנת שיהיו באותו הקצב, לפני שהעביר את זה דרך מערבל על מנת להשמין את הסנר(snare) ולהדק את הקיק (kick). בנוסף הוא הצליח להדגיש את מיקרופון התופים הבלתי רגיל בו הם השתמשו והוסיף עוד סאונד על ידי הגדלת תדר ההד בחדר. זה יצר את הסאונד המעורבל מעט שהתפתח בזמן הקלטת התופים. השלב הבא של ג’ון פרושיאנטה היה לסדר את שני החלקים ולעבוד איתם בדרכים שונות על מנת שיזרמו ביחד ושהמקצב יהיה מסודר, מה שהוא מספר כי לא היה קל, בעיקר בגלל הצורה בה התופים הוקלטו. ברוב הקלטות התופים, הנקודה הרועשת ביותר היא בתחילת הנגינה, אבל במקרה הזה הנקודה הרועשת ביותר הייתה באמצע הנגינה בגלל הימצאות התופים רחוק מהמיקרופונים והסאונד המאוד חזק שהיה בחדר. לכן, זה מתחיל בשקט ונהיה חזק, והדבר תופח לנקודה הרועשת ביותר בכל פגיעה בתוף. לאחר מכן, הוא חזרעל התהליך כך שהיו לו 3 גרסאות של הפזמון, בנוסף לבס ולשירה. הוא עיבד אותם בהמון דרכים שונות עם שימוש במצבים שונים של הסינתיסייזר, של החדר ושל דברים נוספים. 

החדר המנגן של ג'ון פרושיאנטה

לג’ון פרושיאנטה יש חדר בסטודיו שנבנה בצורה מקצועית במיוחד בשביל להיות מעולה להקלטת גיטרות, אבל עם הזמן החדר הפך למקום סופר אקוסטי עם רמקולים גדולים, קיר לבנים, קיר עץ, ורצפת לינולאום (לא חדירה למים). כך שאם הוא לוחץ על כמה כפתורים, כל סאונד במחשב שלו יפציץ דרך הרמקולים, שאותם יקליטו מיקרופונים המפוזרים ברחבי החדר, והסאונד מוזן חזרה ישירות לקונסולת הנבה 8088 (Neve 8088). זה מעין חדר אקו אקוסטי, אך משוכלל יותר, כיוון שפרושיאנטה משתמש במערבל מיוחד ועוד טכניקות על מנת לשלוט בסאונד. ב”Never Let Go”, הוא שלח את הקול של מונק אחורנית, הקליט אותו, הפך אותו ומיקם אותו מעט לפני הקלטת השירה הראשית, כדי שבחלקים מהראפ זה ישמע כאילו החדר נשאב לתוך הקול שלו. בשנה שהקליט את Outsides, Enclosure ואת האלבום הראשון של הבלק נייטס(Black Knights) הייתה השנה הראשונה בה עבד עם החדר הזה המון ובהדרגה הוא הפך לעוד כלי נגינה בשבילו. פרושיאנטה מתרכז ביכולות ההנדסה שלו בצד היצירתי. לטענתו, אנשים נוטים לחשוב על מהנדסים מקצועיים, כאלו שחברת התקליטים שוכרות. האמנים אומרים להם מה לעשות והם לא יוצרים שום רעיונות יצירתיים, רק מגיבים לרצונות של אנשים אחרים.

פרושיאנטה והמודל של לס פול (Les Paul)

בשביל לס פול, ההנדסה, האלקטרוניקה והנגינה בגיטרה נחשבו בשבילו לחבילה אחת. אין ספק שבשביל פרושיאנטה הוא מודל לחיקוי נפלא. ניתן לשים לב שאף אחד לא המשיך את דרכו. הוא עשה את הדברים האלו ב1948, אבל מי עשה דברים כאלו אפילו עשור לאחר מכן? כנראה שהיחידים שאפשר לחשוב עליהם הם ג’ו מיק (Joe Meek) ופרויאנטה עצמו.

תכנות הסינטיסייזר אל מול הנגינה בגיטרה

בפעם הראשונה בה פרושיאנטה השתמש בשיטת התכנות בסינטיסייזר לצורך הקלטה הייתה בסולו של “Enough of Me”. הוא ראה את הפוזיציות ואת הסולמות וקיווהשזה ישמע טוב, אך לא ידע איך ישמעו בפועל. לאחר מכן הוא הוסיף את האקורדים, הקצב והמלודיה המשנית על מנת שלסולו תהיה זרימה מגובשת. ככל שעבד על כך הוא התחיל לפתח שמיעה כזו שאם ניגן על מיתר A בשריג החמישי ולאחר מכן על מיתר E הגבוה בשריג השביעי, הוא יכול היה לשמוע את המרווח בראש שלי לפני שניגן אותו. עוד תוצאה של זה היא הטונים של התווים הגבוהים והנמוכים שרחוקים כל כך ושונים כך שאם מחליפים לסירוגין תו-גובה תו-נמוך, לבסוף זה נשמע כמו שתי מלודיות שונות החיות בדו-קיום. עד שהגיע לPBX, פרושיאנטה פחות או יותר פיתח את הטכניקה לרמה המקסימלית.

הכבוד לשורשים אל מול החדשנות

ג’ון פרושיאנטה מספר כי לכל דבר שהוא עושה יש שורשים בדברים אחרים שעשהבעבר, הכול מושתת על בסיס מאוד רחב. אחד הדברים שהוא עושה בעיקר הוא להסתכל על תקופות מוזיקליות  מהעבר ולנסות להבין למה ז’אנרים, טרנדים והתפתחויות מסוימות הסתיימו וכיצד איבדו רלוונטיות. הוא מנסה להמשיך איפה שהדברים האלו הפסיקו – אם המקור היה סוג של פופ אלקטרוני או רוק פרוגרסיבי או ג’ז או כל דבר. פרושיאנטה משתמש בזה כנקודת התחלה בסיסית וממשיך באותו תהליך מחשבתי.

באותו הזמן, הוא מנסה להפסיק את ההרגלים וההתניות שלו, גם כגיטריסט וגם כמלחין. אחד מהדברים החשובים בכניסה למוזיקה אלקטרונית הוא ארגון מחודש של היררכיית כלי הנגינה כך שהתופים יהיו המרכזיים ולא המלודיה. פרושיאנטה נולד עם חוש מלודי חזק, ומלודיה הייתה הדבר העיקרי במוזיקה שלו כמעט תמיד – אבל בסגנונות כמו היפ-הופ, האוס, וטכנו אפילו לא צריך מלודיה על מנת ליצור מוזיקה. כשהוא מתחיל ליצור משהו רק עם תופים, הוא מספר כי הוא שומע מלודיות בראש ומרגיש חייב להשתמש בהן. בשנתיים – שלוש שנים הראשונות של יצירת מוזיקה אלקטרונית היה לו קשה שלא לכפות את החוש המלודילתוך מסגרת ההלחנה. זה היה כך עד שעשה את העשר דקות האחרונות של “Sect In Sgt”, שגרמו לו להרגיש שהוא יכול ליצור יצירה מוזיקלית שלמה ללא צורך במלודיה, סיפר באחד מראיונותיו.

אותו הדבר נוגע לניגון בגיטרה. היו את החלקים התאורטיים והפיזיקליים של לימוד נגינה, אבל הוא ידע שכאשר ישלוט בדברים הללו, חוש המלודיה הטבעי שלו יתגבר. לכולם יש את הדרכים שלהם למתוח תווים, להרטיט את התווים וכולם יכולים להרגיש איתם בנוח, אבל פרושיאנטה רוצה להרוס את ההרגלים שלו כתרגול, תרגול כייפי. מוזיקאים רבים נוטים להסתמך על ההתניה שלהם, במיוחד אם הם רוצים להתאים את עצמם למה שפופולארי – אבל לג’ון פרושיאנטה אין סיבה לעשות זאת.

ההחלפה מסטראט (Start) לימאהה (Yamaha SG) בזמן ההקלטה של PBX הייתה חלק מהתהליך. הרי אי אפשר למתוח מיתרים או להרטיט באותה הצורה עם הSG. פרושיאנטה תמיד אהב ליצור קשיים ולהתגבר עליהם- ונגינה על הSG היא בהחלט קשה יותר מנגינה על פנדר סטראטוקסטר (Fender Stratocaster).

אם נשים את האתגרים בצד, חייב להיות משהו שפרושיאנטה אוהב בגיטרות ימאהה (Yamaha SG)

באחד מראיונותיו הוא מספר כי הוא אכן אוהב אותן, ויש לו 6 או 7 כאלו. חוץ מהעובדה שהן מכריחות אותו לנגן אחרת, הן נתנו לו תובנה של כיצד גיטריסטים אחרים מנגנים. דבר אחד שהוא עושה בקביעות במשך חיו הוא לנגן יחד עם דיסקים. לדעתו זו הצורה הטובה ביותר של למידה מוזיקלית משום שלא מדובר בלימוד תווים כתובים על דף – אלה בלימוד העדינות של ההבעה והפירוש, והסאונד האמיתי. אנשים לוקחים את העובדה שאנו חיים בתקופת ההקלטות כמשהו מובן מאליו, אבל תקופה זו מעניקה הזדמנויות נפלאות. ניתן לראות זאת אצל אמנים כמו ג’ימי הנדריקס (Jimi Hendrix) והביטלס (The Beatles). פרושיאנטה מספר שהוא זוכר שכשהיה ילד וחשב: “ג’ימי הנדריקס אפילו לא יודע לקרוא מוזיקה, אבל הוא מנגן גיטרה ככה!” או איך שפול למד לשלוט בהרמוניות רק דרך חיקוי של תקליטים.

עם הSG, פרושיאנטה יכול לנגן עם גיטריסטים שמנגנים עם, נגיד, גיטרות לס פול, ולהרגיש שהסאונד תואם את מה ששמע בתקליט. הדוגמא שהביא, היא שאם מישהו לומד את הסולואים של רוברט פריפ (Robert Fripp) על סטראט(Start) הסאונד והרגש פשוט לא תואמים ודברים כמו רטט הצליל והמתיחות שונים לחלוטין. אי אפשר לנגן דברים כאלו על סטראט, הצלילים פשוט לא תואמים. לעומת זאת אם מישהו ינגן עם סטראט יחד עם אדריאן ביולו או ג’ימי הנדריקס הם יהיו תואמים. יש כל מיני גיטריסטים שהנגינה שלהם הייתה מסתורית בשביל פרושיאנטה ופתאום היה לי יותר קל לשלב את אספקטים מהסגנונות שלהם לתוך הסגנון שלו דרך חיקוי. אנשים כמו רוברט פריפ, מייק רונסון, טוני איומי ובמיוחד ג’ון מק’גיוך מסוזי והבאנשיז (Siouxsie and the Banshees), אשר ניגן על SG, וזו הסיבה שבגללה פרושיאנטה קנה אחת. זו גישה לגיטרה שלא שם לב אליה כל חיי משום שתמיד ניגנתי על כלי נגינה בסגנון סטראט.

הסולמות והרגש אל מול הפיקאפים והסאונד

כשג’ון פרושיאנטה מנגן יחד עם דיסק, הוא אף פעם לא מחבר את הגיטרה למגבר. הוא מדבר רק על המאפיינים האקוסטיים של הגיטרה עצמה. הSG עשויה מעץ עבה וכבד. אחת הסיבות לכך שיש גיטרה מתאימה היא כל כך חשובה היא שכשפרושיאנטה לומד איך לנגן משהו, הוא מנסה להבין כל תו ולהיות בטוח בכך שהידיים שלו זזות כמו של הנגן. דוגמא שהוא נתן בראיון לפני לא הרבה זמן, היא שבוקר אחד, כשהתעורר, השיר “Star Cycle” של ג’ף בק (jeff beck) נתקע לו בראש. הוא למד את הסולו מתישהו בחיו, כך שנזכר בו במהירות – אבל ניגן את השיר יחד איתו 30 או יותר פעמים, ביום ובלילה עד שהיהבטוח במאה אחוז שהידיים שלו זזו בדיוק כמו הידיים של ג’ף בק. להיות תמיד בסריג הנכון ובמיתר הנכון, כשכל רטט מתבצע בדיוק באותו המהירות, כל מתיחה בדיוק אותו הדבר. פרושיאנטה מסביר שהוא יכול לעשות זאת בגלל הדמיון בין הגיטרה שניגן עליה – גיטרת הופעות – והגיטרה שג’ף בק ניגן עליה.

בזמן למידת דברים על ידי הקשבה להקלטות, בנאדם בעיקרון נוסע אחורה בזמן לרגע בו הקטע הזה נוגן ובכך זוכה לשקף את אותו הרגע. כל אדם זוכה להיות המראה לחוויה של הרגע הזה. הוא גם זוכה לבחון את מערכת היחסים בין התווים שהנגנים בחרו לנגן לבין התווים שמנוגנים על ידי כלי נגינה אחרים, אשר מספקים התבוננות אל תוך ההליך המחשבתי, משום שקונטקסט הרמוני יכול להסביר הרבה. דברים כאלו מסקרנים את ג’ון פרושיאנטה מאז ומתמיד.

אבל לוקח המון זמן ללמוד את זה בצורה הזו

ג’ון פרושיאנטה עושה זאת ברציפות במשך 30 שנה. למעשה, הזמן היחידי בחיו בו העביר יותר זמן ביצירת מוזיקה מאשר נגינת מוזיקה יחד עם הקלטות הוא במשך ה5 שנים האחרונות – וגם אז הוא העביר כמעט חצי מהזמן בנגינה עם תקליטים. בדרך כלל כוכבי רוק לא מבלים 10 שעות ביום בהקשבה לדיסקים ולמידה מהם, אבל זו הדרך בה פרושיאנטה דגל בזמן שהיה במסע הופעות הצי’לי פפרז, וזו הייתה גם הדרך שלו בזמן שהלהקה הקליטה. זה היה הדבר העיקרי שאיתו העביר פרושיאנטה את זמנו. עד כמה שניתן לדבוק במסורת, מכאן באה ההשארה שלו. הוא לא יכול לעבור כך סתם מצפיה בטלוויזיה לנגינה, אלא חייב לשבת, לנגן משהו ואז להרגיש: “אוקי, נכנסתי לזה.” אבל כמו מה התהליך באמת מרגיש? נשאל פרושיאנטה, ‘כאילו אני הולך אחורה בזמן’ ענה. הוא מרגיש שהוא מסדר את הנשמה והראש יחד עם אלו של בלק סאבאת’ (Black Sabbath) לצורך העניין ופשוט מנגן.

השפעות על תהליך היצירה של ג'ון פרושיאנטה

ג’ון פרושיאנטה מעיד על עצמו שהוא בדרך כלל לא יוצר מוזיקה בתגובה למוזיקה לה הוא מקשיב. זה למעשה עובד הפוך. הוא מקשיב למשהו מסוים כי זה בכיוון דומה למה שהוא עושה או מחפש. לדוגמא, בתקופה בה אנו חיים, מהנדסי סאונד מקצועיים רוצים שכל סאונד יוקלט בהמון תדירויות גבוהות, כך שיהיה קול בהיר וגבוה, אבל אם אתה מקשיבים להקלטות ישנות של להקות כמו Velvet Underground או Black Sabbath, הסאונד לפעמים מאוד מושתק, מה שלדעת פרושיאנטה מאוד נעים לאוזניים. והדבר הזה קרה גם בתחילתה של המוזיקה האלקטרונית, למרות שבעיקר כייון שהייתה בשלבים פרימיטיביים וההקלטות נעשו בהירות יותר כשהאמנים הפכו למהנדסי סאונד טובים יותר עם ציוד טוב יותר. פרושיאנטה מסביר כי הוא אוהב מאוד את הסאונד המושתק, לכן כשעבד עם הPBX ועל האלבום הראשון של הBlack Knights, הוא הגיע לנקודה בה הקשיב להמון תקליטים עם הסאונד הזה.

הסאונד של פרושיאנטה

כשנשאל על הסאונד שלו ועל הסולואים הנהדרים שניתן לשמוע באלבומיו, מסביר פרושיאנטה שיש עוד משהו שונה בנגינה בSG. עם הסטראט הוא לא יכול היה פשוט לקבל דיסטורשן על ידי התחברות למגבר מארשל Marshall) Jubilee), אבל עם ה SG זה הפך לאפשרי, כך שהוא לא השתמש בפדאלים כלשהם בשביל דיסטורשן בתקליטים האלו. דבר אחד שעשה המון הוא עיבוד הסאונד של הגיטרה בסינתיסייזר. זה אחד הדברים הייחודיים שהוא עושה וזה שימוש במכונת תופים Roland TR-606. היא מסונכרנת עם המחשב כך שהיא תשלח פולסים קצביים למגוון סינתיסייזרים  שימירו את הצלילים בתיאום עם המוזיקה. בקטעים כאלה פרושיאנטה בדרך כלל מקליט תיבה אחת כל פעם על מנת שאפקטים מסוימים יהיו בתיאום מושלם עם קטעי הגיטרה או אפילו עם תו מסוים. יש המון אפשרויות. לבסוף זה נשמע כאילו הקטע נוצר על ידי המחשבה של הגיטרה בזמן אמת.

"Fanfare"

כשנשאל על השיר Fanfare והסולו ההפוך, פרושיאנטה מסביר שהוא הקשיב למוזיקה מהסוף להתחלה כשניגן  את הסולו ואז הפך את ההקלטה של הסולו. על מנת שהסולו ינוגן בתיאום מדויק עם המוזיקה, פרושיאנטה כיוון את המקליט כך שהוא יתחיל אוטומטית בהתחלה של תיבה ונעצר בדיוק בסוף של התיבה האחרונה. לאחר מכן, כנראה הפך את ההקלטה וניגן את הסולו כרגיל, מה שהוסיף משיכה אחורה לאופי הקטע, כי הסאונדים משתלבים אחד בשני בסנכרון שאינו מדויק בכוונה. גם החדר השפיע המון על התהליך.

הגיטרות של ג'ון באלבומיו האחרונים

מעבר לגיטרות הSG, פרושיאנטה ניגן על רולנד Roland G-303 לבנה יחד עם סינתיסייזר מסוג GR-303 בכמה חלקים מרכזיים באךבומיו האחרונים. לדוגמא, ב”Clinch” הוא שילב את הסינטיסייזר עם הSG בארפג’יו לקראת ההתחלה, כשהתופים התחילו לתפוס קצב, ולאחר מכן ערך את זה עם גיטרת Carvin אקוסטית עם מיתרי ניילון בסולו של “Breathiac” כך שיראה שהם המשכים של אותה רכבת של מחשבות. יש לו גם סינתיסייזר מסוג רולנד Roland GR-500 והוא ניגן איתו ב”Scratch”, אבל החליף חזרה לGR-300 כשזה נהפך לסגנון סטייל King Crimson של שנות ה80. הסולו של “Shelf” נוגן על איבנז ארטיסט (Ibanez Artist) והסולו של “Same” נוגן על קרווין אלן הולדסוורת'(Carvin Allan Holdsworth).

יש לו גם גיטרת הופעות שבנה לו מישהו בשם קוניו סוגאי (Kunio Sugai) בצפון הוליווד. הוא ניגן עליה בסולו עשר-דקות בשיר שנקרא “Wayne” שאותו הקליט לפני כמה חודשים כשחבר טוב שלו נפטר. היא בערך כמו סטראט (Strat), יש לה טרמולו שנשאר מכוון בצורה טובה מאוד. אחרי 3 שנים של נגינה בעיקר על הSG, פרושיאנטה את עצמו מנגן על הגיטרה הזו יותר ויותר.

מהי יצירתיות על פי ג'ון פרושיאנטה

באחת הפעמים המעטות בהן התראיין, כיוון שג’ון פרושיאנטה משתדל לדחוק עצמו החוצה מאור הזרקורים כמה שיותר, הוא הסביר את השקפתו בנושא היצירתיות,  צירתיות היא בכל מקום, וכל הזמן. זה הטבע של מי שאנחנו. ליצירתיות ארטיסטית לדעתי אנשים מקנים מעמד ומדמיינים שזה משהו שהם לא יכולים לתפוס – אבל זה הדבר הכי טבעי בעולם. כמובן שיש המון דרכים לפעול נגד זה, וזה לא ממש מועיל, כאילו אתה מסתכל על האומנות שלך ומצפה לקבל משהו חזרה מהעולם. ואז אתה כבר לא נמצא במצב של יצירתיות, אלא במצב של קבלת תשומת לב או משהו כזה. לאחר שהייתי בעסק הזה המון שנים, שמתי לב שגיטריסטים בעקרון יתאמנו והמון ויחפשו המון לפני שיהפכו למפורסמים, ולאחר שהם הפכו למפורסמים הם יפסיקו לחפש ויקפאו במקום. הם יאמרו: "אוקי, זאת הסיבה שאנשים אוהבים אותי, אז זה מה שאני אעשה."בשבילי, כאן מסתיימת מערכת היחסים עם היצירתיות."

 

אנו מאחלים לכם גלישה נעימה ומהנה.
נשמח לשמוע מכם הערות והארות בכל דבר ועניין.
צרו קשר בכל נושא שמעסיק אתכם ונשמח לעמוד לשירותכם.

בואו לבקר.
מרכז הגיטרות של אבי גיל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *