הגיאומטריה הנסתרת של חוויית הנגינה בגיטרה

אנו הגיטריסטים, תופסים בעיני רוחנו את “הדמות” ואת תכונות האופי וההתנהגות של הגיטרה שלנו, כנגזרת העיקרית של המוניטין היצרן והמוניטין של הדגם שבו אנו אוחזים.
לרוב, היצרנים ולדגמי הגיטרות שלהם ובמיוחד לדגמי הגיטרות הקלאסיים והידועים, יש את השם והתדמית המוכרים והמקובלים שיצאו להם במהלך השנים.
נראה כי מסביב לכל דגם יש את הקונצנזוס ואת האופן המיוחד שבו מקובל לדבר עליו, להתייחס אליו ולצפות ממנו כדגם ותיק ומפורסם.
אם נוסיף לכל זה את כוחו האדיר של פולחן האישיות שנוצר סביב גיבורי הגיטרה והפרסונות שהשתמשו במהלך השנים בדגם זה או אחר, פרסמו והטביעו את רוחם ואת דמותם בו, אז נוכל להבין איך כל גיטרה קיבלה את הגלאם שלה, את ההאנשה, החיים והאמירה שלה.

אהבה מאקורד ראשון …

בראש שלנו – הגיטריסטים, ובאהבה האדירה שאנו רוחשים לתחום הגיטרות, קיימת סימביוזה וקשר בל ינתק בין הגיטריסט לבין גיטרה שלו. כמו בין הסמוראי לחרב שלו. לכל נגן מפורסם יש את האקסקליבר שלו והקשר בין הגיטריסט לגיטרה שלו נתפס בעיני רבים כקשר בעל אופי רומנטי, מיסטי ותלותי.

לא פעם, אמרו לי נגנים ותיקים ברגע של ספק כנות, ספק הגזמה, שהגיטרה שלהם באה לפני האישה. אנחנו אוהבים לאהוב את הגיטרות שלנו והן אט אט משתלבות בעולמנו הפנימי, בזהות שלנו והופכות להיות חלק משמעותי ממי שאנחנו, ממה שאנחנו ומהנרטיב שלנו.

גם אם נגייס את כל כוחות הדמיון והמחשבה שלנו, בראשנו, לא נצליח להפריד בין סלאש (Slash) לבין הלס פול האגדית שלו, או בין מארק קנופלר (Mark Knopfler) לפנדר סטראטוקסטר (Fender Stratocaster®) המפורסמת שלו. כל נגן צעיר וותיק כאחד, שרוכש פנדר סטראטוקסטר, או גיבסון לס פול (Gibson Les Paul®), מרגיש שהוא מקבל בחבילה גם חלק קטן מאליל הגיטרה החביב עליו, מהמורשת המחשמלת שלו ומתחושת השייכות לזרם גיטריסטי-תרבותי מסוים.

נגישות המידע

במשך שנים רבות, בטרם הנגיש האינטרנט טונות של ידע ומידע לכולנו והבהיר וגם בלבל כמה דברים, גיטריסטים ונגנים מרחבי העולם דיברו על אופיים של דגמי גיטרה מסוימים במונחים מופשטים וערטילאיים, כמעט מיסטיים ומטאפיסיים.

חוסר הגישה להבין את מה שרק היצרנים הבינו עד אז, הביא לכך שכל מה שהיה נראה כנשגב מהבינה, הוסבר בפאתוס, בהגזמה ובמונחים אנושיים ורומנטיים.

בעבר, יכול היה להישמע כדברי כפירה של ממש, לומר בהתקף של רציונליות שהגיטרה היא כלי נגינה שעשוי מעץ אלקטרוניקה ומיתרים ופועל על פי עקרונות פעולה פיסיקליים וטכניים שניתן להבינם ולהסבירם.

כיום, בזכות שפע המידע וזמינותו, המגמה היא שנגנים רבים וגם המתחילים שביננו, יודעים טוב יותר מאי פעם לדבר במונחים טכניים ולהבין את המשמעות הפרקטית של מפרט טכני של גיטרה מסוימת.

היא לא דומה לאף אחת אחרת, לאף אחת שנמכרת בחנות"… היא משונה וכשהיא מנגנת, צלילה עושה לי משהו קרוב… (ארקדי עם טוויסט)

ישנם גורמים טכניים רבים המשפיעים באופן ישיר על חוויית הנגינה ואופי הצליל של גיטרה מסוימת. חלקם של הגורמים הללו הם ברורים מאליהם, גלויים לעין ונתפסים אצל רוב הנגנים כאחראים העיקריים לטיב הנגינה ולאופי חווית הנגינה של הגיטרה שלהם וחלקם הם גורמים יותר סמויים.

הפרמטרים שזוכים להתייחסות המשמעותית ביותר הם בדרך כלל היצרן והדגם, סגנון הבנייה – סגנון גיבסון או פנדר, ארץ היצור, העצים מהם בנויה הגיטרה, הפיקאפים ומערכת האלקטרוניקה, מערכת הגשרים והטרמולו, הסטאפ הכללי וגובה המיתרים של הגיטרה ובכלל, גורמים ברורים ובולטים שקל לתפוס אותם בחושינו ולשים עליהם את האצבע כאחראיים העיקרים לחוויית הנגינה.

במאמר שלפניכם, בכוונה אשים את פרמטרים שעלולים להראות כ”שוליים” או “יבשים” במרכז. אאיר אותם בזרקור וכך, ביחד, נוכל לבחון אותם ברזולוציות יותר גבוהות, מבלי לתת לדברים הברורים והבולטים שמניתי קודם למנוע מאתנו מלראות גורמים משפיעים סמויים יותר.

אין הברכה נמצאת, אלא בדברים הסמויים מן העין …

במאמר זה, לקחתי על עצמי להדגיש, כי ישנם גורמים נוספים, טכניים ומבניים שהם סמויים מן העין וגם “פחות מלהיבים”, שלא זוכים למספיק התייחסות, אך בכל זאת, יש להם השפעה מהותית וכבדת משקל על חוויית הנגינה של הגיטרות שלי ושלכם. כמו כן, אנסה להסביר למה דגם גיטרה מסוים נשמע כפי שהוא נשמע ומה יוצר את החיבור והמשיכה הטבעית שלנו לדגם זה ולא לאחר.

כמוכם, גם אני, מאוהב בגיטרות שלי, מדבר עליהן במונחים אנושיים ורגשיים ורואה בהן חלק משמעותי מחיי, מההגדרה שלי. אך, במאמר זה אחטא ברציונליות יתרה בתחום שהז’רגון שלו הוא כל כך ערכי ורומנטי ואנסה להאיר פרמטרים סמויים, שכדאי להכיר ולהתייחס אליהם יותר.

אורך הסקאלה

אורך הסקאלה של הגיטרה – Scale Length, הוא פרמטר שנגנים רבים לא מודעים אליו, אך בכל זאת, יש לו השפעה עצומה על חוויית הנגינה ועל ההעדפות שלהם, בין אם הם יודעים זאת ובין אם לא.

האם שמתם לב להבדלים שקיימים בריווח הסריגים בין שתי הקלאסיקות – הגיבסון לס פול והפנדר סטרטוקאסטר?, למי שלא שם לב, בסטרט המרווחים בין הסריגים (הבתים) הם גדולים יותר מאשר בלס פול – דבר אשר מקל משמעותית את הנגינה, במיוחד באוקטבה הגבוהה. ההבדל בריווח הסריגים הוא תוצאה ישירה של אורך הסקאלה של שתי הקלאסיקות הללו.

אורך הסקאלה של הגיטרה הוא המרחק שבין תחילת הפרטבורד (משטח האצבוע), מקיר הגשר העליון (הנאט) לבין מרכז-מרכזו של הסריג ה-12 כל זאת כפול 2.

אורך הסקאלה קובע את אורכו של המיתר, אך היא לא מוגדרת על ידו. ניתן לומר בשפה גאומטרית שסקאלת האורך, היא הצלע הארוכה במשולש ואורך המיתר הוא צלע היתר של אותו המשולש.

בגיבסון לס פול אורך הסקאלה הוא 24.75 אינצ’ ובפנדר סטרטוקסטר אורך הסקאלה הוא 25.5 אינצ’. ההבדל בין הסקאלות של שני הדגמים האלה, הוא בסך הכל 0.75 האינצ’ (קצת פחות מ- 2 ס”מ), אך ראו זה פלא, ההבדל ה”קטן” הזה, משפיע בצורה דרמתית על חוויית הצליל והנגינה בגיטרות הללו ובשילוב עם גורמים נוספים, מכתיב במידה רבה את מידת החיבור והמשיכה שלנו לדגם זה ולא לדגם לאחר.

Tension, EQ, Tone & Attack

אורכה הכללי של הסקאלה משפיע לא רק על החלוקה הפנימית והריווח של הסריגים והבתים על פני הפרטבורד – משטח האצבוע, אלא גם על ה-tension (מתח) של המיתרים, כאשר הם מתוחים ומכוונים לכיוון נתון מסוים (לדוגמא E סטנדרט).

נגנים רבים שהם בעלים גאים גם של פנדר סטרטוקסטר וגם של גיבסון לס פול, ודאי שמו לב לעובדה שכאשר מתקינים על גיבסון לספול ועל פנדר סטראטוקסטר את אותו סוג של סט מיתרים, של אותו יצרן, באותו העובי ובאותו הכיוון, הסטראטוקסטר תרגיש דרוכה ומתוחה יותר ועם קצת יותר התנגדות במתיחות המיתרים, בעוד שהגיבסון לס פול, תרגיש הרבה יותר רפויה, קלה במתיחות, יותר “נינוחה” ועם פחות התנגדות בנגינה.

גם ההבדלים הללו נובעים מאורכה הכללי של הסקאלה וההסבר לכך הוא פשוט וגם הגיוני. כאשר אנו מותחים מיתרים בעלי מסה זהה (יצרן ועובי ספציפיים) על סקאלות באורך שונה, אזי ככל שהסקאלה תהיה יותר קצרה, אנו נצטרך למתוח את המיתרים פחות, על מנת להגיע לאותו הכיוון הטונאלי. זהו אחד ההסברים להבדלים בתחושה, בהתנהגות ובסאונד בין שתי הקלאסיקות ששולטות בעולם, כבר יותר מחמישים שנה.

מתח המיתרים בכיוונן נתון (Tension), הוא כאמור תוצאה ישירה של אורך הסקאלה. פרט לאפקט המשמעותי כל כך של ההתנגדות ומהירות התגובה של הגיטרה (Attack), מתח המיתרים משפיע המון גם על אופי הצליל ועל משכו. כלומר, על הססטיין (Sustain) וגוון הצליל (Tone) הגיטרה.

על שלושה דברים עומד העולם – על הטלקסטר (Telecaster), על הסטרטוקסטר ועל הלס פול

לא בכדי, זכתה הלס פול במוניטין של גיטרה בעלת ססטיין (Sustain) ארוך ומתמשך וצליל חם ועמוק. זאת בזכות מספר גורמים טכניים מבניים שהופכים אותה למה שהיא והם ללא ספק, חלק אינטגרלי מההגדרה וממהותה ככלי נגינה.

הגיבסון לס פול תוכננה ברוח הגיטרות המסורתיות של גיבסון (כמקשה אחת). הלס פול היא בעלת צוואר מודבק וגשרים קבועים ויציבים. סגנון בנייה זה הוא תולדה טבעית בת מאות שנים של ייצור כינורות וכלי קשת בכלל, ומאוחר יותר גם העוד, הלאוטה והגיטרות ספרדיות, בהן הודבק צוואר כלי הנגינה לגופו. אך טבעי היה לפני מאה שנים לבוני גיטרות הפולק והארצ’טופ האקוסטיות, להמשיך ולהשתמש בתכנון המסורתי של צוואר המודבק לגוף הגיטרה.

בתחילת שנות החמישים, סגנון בנייה זה מצא את דרכו באופן מאוד חלק וטבעי גם לתכנון גיטרת הגוף (Solid Body) המלא המפורסמת של מר לס פול. הדבקת צוואר הגיטרה, לגוף הגיטרה והפיכתה למקשה אחת, נותנת שימור וניצול טוב של רטט המיתרים והססטיין (Sustain) של הגיטרה. שנים מאוחר יותר, האנושות תבין גם את תרומתו ואיכויות הצליל המיוחדות של הצוואר המוברג – Bolt-On Neck.

בל נשכח שבגיבסון לס פול ברוב המקרים, מותקנים פיקאפים מסוג האמבקר או סינגלים מאסיביים מסוג P90, שמכתיבים באופן משמעותי את אופי הצליל המוגבר של הגיטרה. אך רק להזכירכם, במאמר זה, העוסק בגורמים היותר סמויים מן התודעה והעין, חשוב לי לציין שאופייה של הלס פול מוגדר לא מעט בזכות הסקאלה הקצרה שלה, אשר יוצרת מתח מיתרים נמוך יחסית, שמשפיע רבות גם על ה-EQ (טווח התדרים) המיוחד של הגיטרה וגם על משך הצליל שלה (Sustain). זאת בנוסף לתו האינסופי שמתח והרטיט גארי מור, באחת מהופעותיו המפורסמות, כשניגן את הפזמון החוזר של מדרכות פאריז, עניין אשר הקפיץ את ערך מניות הססטיין (Sustain) של הלס פול באופן מוגזם ביותר ברחבי העולם.

הטלקסטר (Telecaster)

Les Paul

"Original Contour Body"

הפנדר סטרטוקסטר, בעלת הסקאלה הארוכה, זכתה במוניטין של הגיטרה בעלת צליל הפעמונים המפורסם (Bell-like Sound), שהיא בעלת באסים מודגשים וממוקדים וצלילים גבוהים קריסטליים וחודרים.

צליל זה נוצר כמובן, בעיקר בזכות פרמטרים ברורים, כגון פיקאפים מסוג סינגל, בהם הסטראט מצוידת, סוג העצים, הצוואר המוברג והתכנון הפרקטי הכללי של הגיטרה. אך גם במקרה זה, לאורך הסקאלה, ישנה השפעה משמעותית על התנהגות המיתרים על ה-EQ האטק והטון של הגיטרה.

הפנדר סטרטוקסטר[/vc_column]

Rehersing Scales

[
עד לא מזמן אורך הסקאלה היה פרמטר שרובנו כלל לא היינו מודעים אליו ולהשפעה המהותית שלו על חוויית הנגינה שלנו בגיטרה מסוימת. הידע הזה היה בגדר ידע אזוטרי, שהיה מעניינם של היצרנים ובוני הגיטרות וכלי המיתר בלבד. אך לא עוד. ככל שתחום הגיטרות והביקוש לגיטרות חשמליות התקדם, כך גם הגיטריסטים החלו לשאול שאלות טכניות יותר מעמיקות לגבי פרטים מבניים והשפעתם על חווית הנגינה בגיטרה, כדוגמת אורך הסקאלה.

כמו עם כל מוצר אחר שיש לו ביקוש גבוה, גם בעולם הגיטרות ובמיוחד, החשמליות שבהן החלו להציע היצרנים, שלל מפרטים טכניים חדשים ומעניינים, על מנת להרחיב את גבולות האפשר ולספק את הרעב שלנו, הנגנים לעוד חוויות נגינה, סאונד וצליל מחושמל.

לדוגמא, חברות ותיקות כמו National וצעירות יותר כמו PRS ו- BENEDETO, כל אחת בז’אנר הגיטרות שלה, הבינו עד כמה משפיעה אורכה של הסקאלה על הקונספט והתכנון הכללי של הגיטרה אותה הם עתידים לייצר והחליטו להשתמש בסקאלת אמצע באורך של 25 אינצ’.

[vc_video title="" link="https://youtu.be/5mA6UVS-PWc"]

לחברות החדשות והמודרניות יותר כדוגמת PRS, כבר היה את הידע הנצבר ואת האינדיקציה הכללית של איך מרגישות ומתנהגות שתי הסקאלות הקלאסיות האחרות של פנדר ושל גיבסון בגיטרות חשמליות. בשכלול הידע שברשותם, הם הכניסו עוד סטנדרט מקובל (25″) לאורכי הסקאלות הקיימות, שמשלב את היתרונות והחסרונות היחסיים של כל העולמות. זוהי רק דוגמא אחת.

חשוב לציין, שמלבד אורכי הסקאלות שהוזכרו למעלה, קיימות עוד מידות שונות ומגוונות של אורכי סקאלות מקובלות, שמשתנות גם בין סוגי הגיטרות וכלי המיתר השונים (גיטרות קלאסיות, גיטרות אקוסטית, גיטרות בס, בנג’ו, מנדולינה וכיו”ב).

ההיסטוריה מלמדת שגם סטנדרט המידות של הסקאלות הקלאסיות של היצרנים, עבר שינויים לאורך השנים, בין אם השינוי קרה מתוך החלטה קונספטואלית מודעת של החברה, או עקב תקופת ייצור מסוימת בחייה של החברה, שהתאפיינה בפחות שימת לב לפרטים ולדיוק הבנייה (תקופת CBS בחברת פנדר לדוגמא).

כפי שהזכרתי, ישנם עוד גורמים רבים המכריעים וקובעים איך תישמע, תתנהג ותרגיש גיטרה מסוימת (עצים, חומרים, סגנון בנייה ועוד). אך אני אזכיר שוב, במאמר זה בחרתי במתכוון לבודד ולהתייחס לפרמטרים שפחות תופסים את העין ולהתמקד ברמת השפעתם על גיאומטרית הגיטרה ועל העדפותינו כנגנים.

בנוסף לכל האמור, אורך הסקאלה יקבע לבסוף את מיקומו הסופי של הגשר התחתון של הגיטרה ומכאן, גם את הפיצוי שיקבל כל מיתר ומיתר בשלב כיוון האוקטבות במהלך ביצוע הסטאפ.
what_is_scale_length

קשתיות הצוואר Neck RADIUS

פרמטר נוסף שלא זוכה להתייחסות מספקת, אך בכל זאת יש לו השפעה מרחיקת לכת על טיב הנגינה – ה”פלייאביליות” של הגיטרה ועל הטכניקה בה אנו ננגן בה – הוא רדיוס הצוואר.

סביר להניח שרובנו שמנו לב לעובדה שבגיטרות אקוסטיות, חשמליות ובס, משטח הסריגים והסריגים עצמם הם קמורים. בעלי קשת רדיוס מסוימת. חשוב לציין, שהרדיוס הוא לא קבוע בכל הגיטרות וקיימים מספר רמות קימור ורדיוסים שמשתנים בין העיצובים השונים של הגיטרות השונות. ישנם מספר מידות רדיוס מקובלות שחוזרות על עצמם בין היצרנים והדגמים השונים, אך באופן כללי, כל מידת רדיוס תתקבל על הדעת, כל עוד יהיה מי שיטען שהדבר נוח לו ומשרת את טכניקת הנגינה שלו וכל יצרן יכול לעשות בנושא זה, כמו גם בנושאים אחרים, כראות עיניו וכאוות נפשו.

מידות הרדיוס השכיחות ביותר, שעם השנים הפכו לקלאסיקות בעיצובים השונים של היצרנים, הם 7.25 אינצ’ הישן והמפורסם של פנדר, רדיוס 12 הוותיק של גיבסון, 9.5 של הפנדרים המודרניות וה-16 השטוח של מרטין. ישנן עוד כמה מידות רדיוס נפוצות, הנמצאות בשימוש בכלים השונים בשוק, אך לא אמנה את כולן.

geometry-4

רדיוס מורכב ומשתנה – Cone – Compound Radius

geometry-5
קיימים צווארים שהרדיוס שלהם אחיד לכל אורכם וקיימים צווארים בעלי רדיוס מורכב ומשתנה (Compound Radius), כלומר מתחיל ברדיוס קמור יחסית, שהולך ומתמתן בהדרגה ומשתטח ככל שמתקדמים לאורך הצוואר.

יתרונו ותכליתו של עיצוב הרדיוס המורכב והמשתנה, הוא למזער עד כמה שניתן את הזמזום ורעשי העבודה שמייצרים המיתרים בזמן שהם רוטטים מעל הסריגים הבאים אחריהם ובמקביל לייצר אזורי נגינה קמורים יותר, שיהיו נוחים לליווי ולנגינת אקורדים ואזורי נגינה קמורים פחות, שישפרו את חוויית נגינת הסולו וטכניקה.

באמצעות עיצוב מתוחכם זה, היצרן יוצר סיטואציה שבה הסריגים שבאים אחרי הסריג שעליו אנו לוחצים כעת, ילכו ויהיו תמיד בעלי רדיוס הולך ומשתטח וכך יפנו למיתר מרחב רטיטה גדול ושקט יותר, בזמן שגם טווח התנועה של המיתר מתרחב לקראת אמצע אורכו המשתנה של המיתר.

עיצוב זה, כאשר הוא מבוצע ברמה גבוהה (והוא בדרך כלל מעיד על רמת תכנון ויצור גבוהה), מאפשר סט אפ נמוך מאוד וכמעט נטול זמזומים ורעשי עבודה מכאניים.

יתרון חשוב נוסף של “הרדיוס המורכב” או ה”קוני” (Compound/Cone Radius), מאפשר לנגן הגיטרה נגינת אקורדים נוחה, באוקטבה הנמוכה והיחסית יותר קמורה ונגינה טכנית יעילה ואידיאלית באוקטבה הגבוהה והיותר שטוחה. דוגמא לסגנון הבניה הזה ניתן למצוא בחלק מהדגמים של החברות Jackson ו-Parker ובעוד חברות נוספות.

שיעור בגאומטריה של המעגל

רדיוס הצוואר הוא מונח טכני, המתייחס לרמת הקימור של הפרטבורד (משטח האצבוע) והסריגים המותקנים עליו. צריך לראות בקימור הפרטבורד, כקטע מתוך מעגל דמיוני שסובב סביב הצוואר. לדוגמא, בפנדר המודרניות, רדיוס המעגל שסובב סביב קטע הצוואר הוא 9.5 אינצ’.

באופן טבעי, בין מידת הרדיוס לרמת הקימור, קיים יחס הפוך. כלומר, ככל שרדיוס המעגל קטן יותר, (לדוגמא 7.25 אינצ’ של הפנדר הישנות או Reissue), כך רמת הקימור של קטע המעגל תהא קיצונית יותר וככל שרדיוס המעגל יהא גדול יותר (לדוגמא 20 אינצ’ של גיטרות וורויק – Warwick), כך רמת הקימור של קטע המעגל תהא מתונה יותר.

ואז הופיע הרוקנ'רול ושינה הכל…

בתחילת הדרך של תעשיית הגיטרות המודרנית, היצרנים החליטו על הרדיוס של הצווארים באופן שרירותי ועם מעט מאוד אינדיקציה קודמת ולכן, הם עשו אותם יחסית קמורים מאוד.

היצרנים לא חלמו אז על נגינת שרדינג ועל בנדים קיצוניים. השיקול ההגיוני שהוביל אותם היה צורתה הקשתית, הטבעית של כף היד הרפויה, כשהיא ניגשת לנגן על צוואר הגיטרה. השיקול הארגונומי היה להקל על הנגנים בהחזקת אקורדים, בעיקר אלה עם ה”ברה” – גשר, היות והגיטרה נקראה אז Electric Spanish והיא נתפסה בעיקר ככלי שמיועד לנגינת תפקידי ליווי.

מהפכת הרוק אנד רול, הביאה לשינוי תפיסת הקונספט המסורתי של הגיטרה ודפוסי הנגינה בה. יצרני הגיטרות החלו לקבל פידבקים ובקשות מיוחדות מנגנים שעשו שימוש שונה ומשונה בגיטרות מתוצרתם. ז’אנר הנגינה החדש ו”הפרוע” של שנות החמישים והשישים, כלל נגינת קטעי סולו שמשולבים בהם תרגילי אקרובטיקה “מוזרים”, שמלווים במתיחות מיתרים “משונות” בסגנונות הרוק’נרול והבלוז.

יצרנים וממציאים כמו מר ליאו פנדר (זכר צדיק לברכה), היו קשובים מאוד לרחשי ליבם ולרצונותיהם של הנגנים והבינו, עד כמה משפיעה גיאומטרית הצוואר בכלל ורמת הקימור של הצוואר בפרט, על אופן הנגינה ועל התפתחותן המהירה של טכניקות הנגינה החדשות, הבאות על עולם המוזיקה לטובה.

במרוצת השנים, עם ההתפתחות המטאורית של תעשיית הגיטרות החשמליות, החלו יצרני הגיטרות היותר נועזים, לבצע ניסיונות ולהכניס שינויים ושיפורים במבנה צוואר הגיטרה ולבחון את השפעתם על טכניקות הנגינה של הגיטריסטים.

ניסיונות אלו כללו, בין היתר, עיצוב מידות רדיוס שונות בצווארי הגיטרות, כשהמגמה היא לנסות ולתת לנגנים צווארים שטוחים יותר, בעלי רדיוסים גדולים יותר ולראות מה תהיה ההשפעה על נגינתם ולאילו מחוזות וסגנונות הם יפליגו איתם.

geometry-6

השפעת מידת הרדיוס על הנגינה

באופן כללי, רדיוסים קמורים יותר יקלו על הנגן בהחזקת אקורדים ובליווי. אך מנגד, ככל שהרדיוס יותר קמור, כמו 7.25 של פנדר, אנו נאלץ לבצע את הסטאפ בגובה מיתרים (אקשן) יותר גבוה וזאת, כדי להפחית מרמת הזמזומים ומיתרים שנחנקים במתיחות.

תופעת הזמזום והיחנקות התווים במתיחות ברדיוסים קמורים מאוד, נובעת מכך שבשעת הנגינה, המיתרים רוטטים ומרחפים מעל הסריגים הקמורים במסלול תנועה אופקי בעל דפוס אליפטי. לרמת הקימור של הסריגים יש השפעה מכרעת על פרמטר שאני נוהג לכנות “יחס תנודה-שיא גובה”. ככל שרדיוס הגיטרה הוא קמור יותר, כך המיתר צריך לעשות פחות דרך על מנת לפגוע בסריגים במהלך תנודתו, מה שמגדיל את הסיכוי לזמזום גם כאשר הסריגים מאופסים ומאוזנים בגובהם כהלכה (Well leveled Frets).

החבטה והחיכוך של המיתרים בסריגים במהלך מסלול תנועתם האליפטי-אופקי, יקבעו את רמת רעש העבודה, מה שמכונה בפינו “זמזום” (FRET BUZZZZZ) ומשך הצליל-הססטיין (Sustain).

 

כיום, ניתן למצוא מגוון רחב של רדיוסים שונים על גיטרות שמיועדות לנגינת סגנונות נגינה שונים. רדיוסים קמורים מאוד כמו 7.25 אינצ’, ניתן למצוא בעיקר על גיטרות Reissue שמתחקות אחר סגנון הבנייה הישן, למי שמחפש נגינת Slow Hand וינטאג’ית.

רדיוסים בטווח הקלאסי שבין 9.5 אינצ’ ל- 12 אינצ’, ניתן למצוא על קלאסיקות כמו הסטרטוקסטר החדשות, על PRS, על הגיבסונים ועל עוד גיטרות רבות וטובות ,המתוכננות ובנויות באופן יותר ארגונומי וטכני, אך בכל זאת, עם כבוד רב למסורת הבניה של פעם.

רדיוסים בטווח שבין 14 אינצ’ ל– 20 אינצ’, ניתן למצוא בגיטרות מודרניות וטכניות שמתוכננות מראש לנגינת שרדינג טכנית, למתיחות מיתרים קיצוניות וביצוע סטאפ באקשן מאוד נמוך, שישרת את סגנון הנגינה הטכני הזה. לדוגמא חברות כמו Ibanez ו-Jackson, שסגנון בנייתן משרת נגנים כמו סטיב וואי, ג’ו סטריאני ודומיהם, שלוקחים את נגינת הגיטרה לקצוות ולאופקים שהאבות המייסדים של התחום לא היו מעלים בדעתם.

חתך פרופיל הצוואר – Neck Profile

 

פרופיל הצוואר הוא מונח טכני אשר מתאר בעיקרו את צורתו של חתך העובי של מבנה הצוואר.

תחושת הצוואר כיחידה אחת בידו של הנגן, היא באופן טבעי, תחושה רב ממדית, שקשה מאוד לזקק ולתאר. תחושת הצוואר מורכבת ממבנה השכבות מהן בנוי הצוואר ומה”שייפ” וה”בלנד” שיצרו בינהן.

כאשר אנו אוחזים בצוואר הגיטרה, מבנה ותחושת הצוואר מורכבים מכמה גורמים ומהשילוב ביניהם. סוג הסריגים, צורתם, רוחבם וגובהם, הרדיוס והעובי שניתן למשטח הסריגים, ועוביו וצורתו של מה שמכונה “גב הצוואר”, או כפי שנקרא לו מעתה – פרופיל הצוואר.

המונח “פרופיל צוואר”, בדרך כלל, מבודד ומתייחס למסת העץ ממנה עשוי “גב הצוואר” בלבד.

ההתייחסות לפרופיל הצוואר בלבד, עלולה להראות כמו היטפלות לפרט שולי, יבש ומשמים, בהשוואה לכל הקונספט המלהיב והמדליק הזה של הגיטרה. נדמה, כי רק מביני עניין, אניני טעם, עשויים להיות מספיק טרחניים, כדי להתייחס ולדון בנושא שהוא בעל אופי כל כך סמוי ומרוחק מן העין. אך לא כך הדבר ומלכתחילה כל המאמר הזה עוסק בגורמים הסמויים שאנו נוטים שלא לראות, או לשכוח מקיומם, אך אין זה מבטל בכלום ממידת השפעתם על טעמנו האישי ועל נטייתנו להתחבר ולבחור בכלי נגינה ספציפי.

מהי משמעותו של פרופיל הצוואר בעבורנו הגיטריסטים ? – Get A Grip

לפני הכל, חשוב לציין, שלפרופיל הצוואר של הגיטרה (לא המסה), ישנה השפעה כל כך מזערית, אם בכלל, על אפיון הצליל והרזוננס של הגיטרה, עד כי יצרני ובוני הגיטרות מתייחסים אליה כמעט בביטול.

אבל.. וזה אבל גדול… לפרופיל הצוואר ישנה השפעה אדירה על האופן שבו אנו ניגשים אל הצוואר, אוחזים אותו ומוצאים בו – “Grip”- נקודות אחיזה לביצוע כל מהלכי הנגינה שמתרחשים על גבי משטח האצבוע והסריגים ולזה יש השפעה מהפכנית ומרחיקת לכת על הסאונד שלנו כנגנים.

Zakk Wylde

יש לדבר אחיזה במציאות

כל מי שאי פעם אחז בידו כלי עבודה איכותי, הגה של מכונית טובה, מחבט טניס משובח או כל כלי אחר שיש בשימוש בו אפיון מהותי של “Grip” ואחיזה, ידע להעריך עד כמה גורם הגריפ הוא “Game Changer” והוא בעל משמעות גדולה מאוד באופי השימוש ובפרפורמנס שלצורכו המכשיר נועד.

בעניין זה, הגיטרה היא בהחלט לא חיה שונה ופרופיל הצוואר והגריפ שהוא מספק לנו במהלך הנגינה הם שחקני מפתח, שמשפיעים עמוקות על מהלך הנגינה כולה ובעקיפין, גם על מכלול הסאונדים והאפקטים שניצור באמצעות אצבעותינו, על פני משטח האצבוע והמיתרים.

עובדה היא שישנם מספר חתכי צוואר שהם פופולאריים ונפוצים יותר מאחרים. פרופיל הצוואר הוא מקרה קלאסי של טעם וריח ולא יהיה נכון להתייחס אליו במונחים של טוב ולא טוב.

על כל מבנה ופרופיל צוואר, תוכלו לנגן כל סגנון שרק תרצו, ג’אז, רוק, בלוז, סולואים ואקורדים וכפי שנאמר, העניין כולו עוסק בטעם ובנוחות אישיים שמשתנים מנגן לנגן ומלכתחילה פרופילי הצוואר השונים נוצרו כדי לספק ולרצות נגנים עם טעם והרגלי נוחות וסאונד שונים.

איזה צוואר להביא לך אדוני? C ?U? אולי V? בדרך אליך …

על מנת למנות ולהסביר את צורות ופרופילי הצוואר השונים הקיימים, אתייחס בעיקר לפרופילים שהציגו החברות הגדולות במהלך השנים.

האבות המייסדים של האומה

 

פנדר, מרטין וגיבסון, הן שלוש החברות העיקריות, שמאז ומעולם ניתן היה להגדירן כמובילות דעה ומובילות שוק בתעשיית הגיטרות. המפרטים הטכניים שהן עיצבו וייצרו במהלך השנים, השפיעו באופן גורף גם על הגיטרות שמיוצרות כיום על ידי מאות חברות קטנות וגדולות כאחד.

רוב הסטנדרטים על פיהם עובדים מאות יצרנים גדולים וקטנים בימינו, עוצבו ונקבעו על ידי המגמות והפורמטים, על פיהן ייצרו בעיקר שלוש היצרניות הללו את צווארי הגיטרות שלהן בטווח הזמן של 60 עד 100 השנים האחרונות.

את פרופילי הצוואר, מתארים היצרנים בעיקר לפי דמיון הפרופיל לצורתן של האותיות האנגליות C, U ו-V. כל אות, מתארת בצורת כתיבתה, צורה כללית של פרופיל צוואר גיטרה. לכל צורת פרופיל צוואר גיטרה, ישנן כמה וכמה וריאציות, הנבדלות האחת מהשנייה בממדי פרופיל הצוואר ורמת הדמיון לאות האנגלית שמייצגת אותו.

הפרמטרים שמבדילים בין צווארי גיטרה בכלל ובין פרופילי הצוואר השונים הם הצורה, העומק, העובי רמת ואופן ההשתנות של הפרופיל, מתחילת הצוואר ועד סופו.

שמות מקובלים ונפוצים הם DEEP U SHAPE , SLIGHT V SHAPE , THICK C SHAPE ועוד כמה וכמה שמות ציוריים כמו Boat Shape Nec, 59 Roundback שכל תכליתם, היא לשייך תיאור גרפי, אסוציאטיבי, לצורכי ההבנה וההשוואה של הנגנים, העתידים לאחוז בצוואר גיטרה זה או אחר ולבחון את תחושתו.

מסה, עיצוב וצורה זו כל התורה… האמנם ??

היחס בין המסה לעיצוב ולצורה היא שאלת מיליון הדולר, בכל הקשור לנוחות הנגינה בגיטרה. העניין הוא עניין בעל אופי כל כך חמקמק, עד שנראה שרק בונה גיטרות בא בימים, יכול באמת להתכוון לתחושת צוואר מסוימת וגם להגיע אליה בעיצוב הסופי. הדבר דורש המון ניסיון, הן כבונה וכמעצב גיטרות ולא פחות חשוב ניסיון כנגן, שיודע איך הוא רוצה להרגיש את הצוואר.

בוני הגיטרות הטובים באמת, הם מולטי טאלנטים. הם לא בונים גיטרות רק בגלל שהם היו נגנים גרועים (טיעון נפוץ מידי בקרב בוני גיטרות). ההבדל בין בונה טוב, לבונה מעולה, הוא לא ברמת הגימור של הלכה או העיצוב היפה או היפה פחות. בונה גיטרות מעולה, חייב להיות גם נגן גיטרה מעולה, אך לא בהכרח וירטואוז. נגן שיודע להרגיש ולייצר נקודות השקה בינו לבין צווארי גיטרה, ומכאן לדעת לזקק וליישם את הידע הזה בתהליך השייפינג של הצוואר, אותו הוא מעצב בזמן נתון. בונה מעולה בעיני, הוא אחד שיודע לזקק תחושה טכנית ולכוון באמצעותה את פעולותיו לכדי מוצר מעוצב ומוגמר שאליו הוא מראש התכוון.

מניסיוני האישי, אני יכול להעיד, כי בתהליך השייפינג של צוואר גיטרה, לכל גרם של עץ שיורד ולכל עשירית המילימטר שמופחתת ממסת העץ ההתחלתית, תהיה משמעות והשפעה ישירה על תחושת הנגינה בצוואר הגיטרה. במהלך תהליכי העיבוד השונים, בוני הגיטרות יודעים שעץ שיורד לא חוזר ועל כן, יש לתת את הדעת על כל תנועת ליטוש ואבחת משוף, שופין, נייר לטש או פצירה.

איך היה הדייט? היה קליק? …

הקליק שנוצר (או שלא נוצר), ברגע שאנחנו אוחזים את צוואר הגיטרה, הוא אחד המבחנים הבסיסיים והחשובים ביותר, אליהם אנו מתייחסים כשאנו בוחנים גיטרה. לכל אחד מאתנו יש יד ייחודית שיש רק לו. לכן, לא כל אחד, יכול להתחבר לכל פרופיל של צוואר. כשאנחנו מוצאים צוואר שעליו אנחנו מרגישים בבית, אז אנחנו מרגישים את תחושת “הבינגו” ויודעים שזה לא דבר מובן מאליו.

אם נוסיף על כל זה את העובדה שבחירת הגיטרה הנכונה לנגן מסוים, תלויה בעוד הרבה גורמים פרט לתחושת הצוואר, אז נבין עד כמה בחירת גיטרה, איתה נבלה שנים ובאמצעותה ניצור את המוזיקה שלנו, היא לא עניין של מה בכך.

אתה מוכר לי מאיפשהו ? …

בימינו, רוב הצווארים של הגיטרות שמיוצרות בייצור המוני, הם צווארים גנריים. צווארים שכמעט זהים אחד לשני, היות והם מיוצרים על ידי אותם ראשי כרסום, חצי עגולים, שנמצאים על מכונות ה- CNC של היצרנים הגדולים ושל הפרייזרים והרוטרים של בתי המלאכה היותר קטנים.

נכון שרוב הצווארים של הגיטרות שמיוצרות ביצור המוני מקבלים גם תהליך סופי של שייפינג וגימור ידני, אך רוב רובה של הצורה ושל האפיון העיקרי של פרופיל הצוואר, נקבעים על ידי ראש החיתוך המכאני. צווארים אלו, הם בעלי פרופיל והשתנות הומוגנית ויחסית לינארית ואחידה והם כמעט זהים אחד לשני. בשיטות הייצור ההמוני של היום, לא סביר שתמצאו שני צווארים של אותו הדגם שהם שונים או מרגישים אחרת באופן קיצוני האחד מהשני, ומה שכן תמצאו, אם ממש תתעקשו, הוא בבחינת בטל בשישים.

חלק נכבד מתהליכי ייצור ועיצוב צווארי הגיטרות שהיו בעבר וחלק מיצרני הבוטיק של היום, מבצעים את השייפינג מתחילתו ועד סופו על ידי מדידים, משופים, ניירות לטש ופצירות, באופן שהוא לגמרי ידני. תהליך עיבוד זה מסתמך על שילוב של מדידות ותחושה ועל כן, כל צוואר יוצא במידה רבה ייחודי ומקורי (לא בכל המקרים מדובר ביתרון).

מתאים כמו צוואר ליד

מתאים כמו צוואר ליד

מהו פרופיל הצוואר האידאלי? מהו עובי הצוואר האידאלי? לא נראה שיש תשובה מוחלטת לשאלה הזו והעניין כולו משתנה מנגן לנגן. צוואר דק מידי ליד מסוימת, יכול להביא להתעייפות מהירה בנגינה, עקב חוסר בנקודות אחיזה יעילות. צוואר עבה מידי, יקשה עלינו באחיזה כולה ויהפוך מהלכים מסוימים לקשים עד בלתי אפשריים.

תסתכלו ותבחנו את הצוואר של הגיטרה החביבה עליכם. זו שאתם מרגישים עליה בבית. מה הופך אותה לכזאת? יש בה מקום לשיפור? יש משהו שהייתם רוצים שירגיש אחרת?

פרופיל הצוואר הנפוץ והמוכר ביותר בגיטרות של ימינו הוא פרופיל C. לצווארים בפרופיל C ישנה תחושה אובאלית ונוחה שנראה, כי רוב הנגנים, לאורך השנים, מצאו אותה כנוחה ביותר ומשרתת אותם היטב ברוב סגנונות הנגינה.

צווארי C, בעוביים ובפורמטים שונים, הם הצווארים שבדרך כלל, תוכלו למצוא בגיטרות שמוכרים בחנות הגיטרות החביבה עליכם. צווארים אלו מעוצבים “בדרך האמצע” ולא תמצאו לאורכם השתנות קיצונית או בליטות והבלטות דרסטיות (אולי פרט לעיבוי ה”יהלום”, שנמצא בחלק מהמקרים בזווית הראש).

 

האבולוציה של הצוואר

במהלך ה- 60 השנים האחרונות, תעשיית הגיטרות העולמית, צברה טונות של ניסיון וידע טכני, בכל הנוגע לנושא הארגונומיה ונוחות הנגינה. נראה, כי זהו נושא שהעסיק ועדיין מעסיק מאוד, גם את הנגנים וגם את היצרנים. במהלך הדרך עוצבו אינספור צורות ועוביים של צווארים, גם כדי לענות על דרישות הנגנים וגם כדי לאפשר את ביצוען של טכניקות נגינה חדשות ותובעניות שהלכו והתפתחו, כל הזמן ולמען האמת ולשמחתנו, הסוף עוד לא נראה באופק.

ישנן חברות, יחסית צעירות ומתקדמות, כמו IBANEZ ודומותיה, שסימן ההיכר שלהן, הפך להיות צווארים מאוד דקים וטכניים, איתם נגנים וירטואוזים, כמו סטיב ואי וג’ו סטריאני, יכלו לפתח ולשכלל את מופעי הפירוטכניקה והאקרובטיקה שמאפיינים את סגנון נגינתם. מהצד השני של המתרס, היו החברות החלוצות והמסורתיות, דוגמת גיבסון ופנדר, שחרטו על דיגלן, ייצור גיטרות בעלות צווארים יותר קלאסיים ומסורתיים, שהתאפיינו, לרוב, בפרופיל יחסית עבה ומאסיבי, שאמנם הפיק צליל עשיר ומלא, אך בחלק מהמקרים גם פחות התאים לסגנונות נגינה יותר טכניים ומודרניים.

לתקופה היה נראה, כי היה קיטוב ונבדלות ברורה בין החברות כמו פנדר וגיבסון, המייצרות גיטרות בסגנון יותר קלאסי, שכלל לרוב צווארים יחסית יותר מאסיביים, לבין חברות כמו IBANEZ וג’קסון שחרטו על דיגלן את השאיפה לפתח את תחומן ולספק לנגנים ברחבי הגלובוס, גיטרות בסגנון בנייה יותר נועז, מתקדם וארגונומי, שכלל בדרך כלל צווארים דקים ובעלי רדיוסים יותר שטוחים. בחלק לא מבוטל של המקרים, הדבר בא על חשבון איכות הצלילים והעושר הטונאלי של הגיטרה.

עם השנים נראה, כי השוני והפערים בין היצרנים הצטמצם והן “הדביקו” אחת את השנייה בידע הנצבר בנושאי סגנון בנייה וארגונומית הנגינה. כוחות השוק עשו את שלהם. כיום, ניתן למצוא מגוון צורות ופרופילי צוואר שונים, שמציעות כמעט כל אחת מהחברות הללו, בליין מוצריהן.

 

לצורך ההמחשה, גם חברה ותיקה ויחסית מסורתית כמו פנדר, לא פחדה להשתחרר מכבלי המסורת, להתעדכן ולהכניס שינויים גם בליין המוצרים הקלאסי ביותר שלה, כדוגמת ליין הסטרטוקסטר. בפורמט הקלאסי שלו, צוואר הסטרטוקסטר היה בעל פרופיל C קלאסי, שהוא יחסית אחיד ומאסיבי. אולם, בשנים האחרונות, צווארי הסטראט, מעוצבים בפורמט קצת יותר שטוח, טכני ומעודן של פרופיל C שנקרא MODERN C SHAPE או FLAT OVAL. אין ספק, שמהנדסי החברה, מטים אוזן ומקשיבים לרחשי השוק ולרצונות הנגנים מהשטח ולא פעם, הם גם מתרשמים ומוצאים חן בעיצובים ובהלכי המחשבה של החברות המתחרות.

צווארי גיטרה בפרופיל U, מאופיינים לרוב בעובי נכבד ובמסת עץ שמנמנה ועגולה עם “כתפיים” מוארכות. צווארים בפרופיל DEEP U SHAPE, הם כל כך מאסיביים ובשרניים, עד שהם זכו לכינוי מחבטי בייסבול – BASE BALL BAT NECKS. את הצווארים האלו, ניתן למצוא בעיקר, אך לא רק, על פנדר טלקסטר (Telecaster) ישנות. צווארים אלו, יתאימו מטבע הדברים, לנגנים עם ידיים גדולות, שבידיהם צוואר כזה, ירגיש כמו צוואר סטנדרטי לחלוטין.

צווארי V לסוגיהם, הם עוד פורמט של פרופיל שהיה פופולארי בעבר ועשה קאמבק בעשור האחרון. צוואר V, כשמו כן הוא. בעל צורתה של האות האנגלית V, שרק מלראותה, כבר ניתן לדמיין את התחושה הייחודית שיש לצוואר מסוג זה. צווארי V, נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: צווארים עגלגלים עם SOFT/SLIGHT V SHAPE וצווארים עם פרופיל יותר אדג’י שנקראים HARD V SHAPE. צווארי V, הם לא צווארים לכל המשפחה. בדרך כלל, ניתן למצוא אותם אצל נגנים שביקשו במיוחד שיעצבו בעבורם את פרופיל הצוואר במבנה V, כפי שניתן למצוא בדגם הסטרטוקסטר בלאקי, של אריק קלפטון. כמו כן, ניתן למצוא אותן על גיטרות ריאשיו – REISSUE MODELS שחלק מהאותנטיות שלהן, כוללת בחלק מן הדגמים צוואר בפרופיל V, כיאה לתקופה הרחוקה ההיא.

חלוקה נוספת שקיימת בעניין פרופילי הצוואר, היא חלוקה של תקופות הייצור השונות בחייה של חברה או יצרן. רובנו מכירים, או לפחות מודעים לדוגמא לתקופות הייצור של חברת פנדר. תקופות שנקראות PRE CBS, CBS, POST CBS. גם בחברת גיבסון, קיימת החלוקה הנפוצה של פרופילי הצוואר הבשרניים בסגנון שנות ה-50 ופרופילי הצוואר הדקים והיותר טכניים בסגנון שנות ה- 60.

בחברות הוותיקות מאוד כמו גיבסון ומרטין שקיימות כבר מעל 100 שנה, קיימת גם החלוקה הטכנית של לפני, תוך כדי ואחרי מלחמות העולם. העניין מתייחס בעיקר למלחמת העולם השנייה, אם כי לא רק. PRE WORLD WAR, POST WORLD WAR.

כאמור, פרופיל הצוואר, יכול להיות סימן היכר של תקופת ייצור מסוימת בחייהם של חברה, יצרן או דגם. הדבר מבאר וממחיש את הטרנדים והלכי הרוח שהיו פעם ושיש היום. בחלק מהמקרים, לפי פרופיל הצוואר, ניתן לשער את תקופת הייצור של גיטרות מסוימות וגם לראות אילו טרנדים שרדו ונשארו אהובים ואילו נשכחו ולא עמדו במבחן הזמן והמציאות.[/vc_row]

פרופיל וגובה הסריגים – Frets

] סריג = מבנה סדור
פרופילי המתכת המוטמעים לרוחב צוואר הגיטרה, מכונים באנגלית FRETS. בעברית הם מכונים “סריגים”. המונח “סריג” הוא מונח השאול מתחום הפיזיקה והגיאומטריה.

רוב הגיטרות וגם עוד כלי מיתר נוספים, כמו המנדולינה, הבוזוקי והבנג’ו, עונים על ההגדרה “כלי נגינה בעלי סריגים”. באנגלית זה כמובן נשמע יותר טוב (: “FRETED MUSICAL INSTRUMENTS”.

כלי מיתר בעלי סריגים, הם חלק ממשפחת כלי המיתר הרחבה, שכחלק מרכזי מהגדרתם עושים שימוש בסריגים, על מנת לייצר חלוקה טונאלית “קשיחה” של הצלילים לאורך הצוואר, בצורה, עד כמה שניתן, מדויקת ומוגדרת מראש. בשונה מכלי מיתר אחרים, כמו העוד, גיטרה פרטלס ומשפחת כלי הקשת הרחבה והמפוארת, בהם הצלילים גם כן מופקים מרטט מיתרים, אך לא קיימת בהם חלוקה מסודרת, קשיחה ומוגדרת מראש של הצלילים השונים, שמצויים במנעד של כלי הנגינה.

בעולם המושגים הגיאומטרי – פיזיקלי, סריג הוא מבנה מחזורי, אין סופי, המאופיין בכך שהזזות בכיוונים שונים לא משנות את יחסיו ומתחיו הפנימיים. סריגים הם האלמנטים הגאומטריים היוצרים ומחלקים חלוקות פנימיות, ריצופים ורשתות מחזוריות של המרחב, הזמן או החומר תלוי בפרקטיקה הפיזיקלית בה עוסקים.

מכאן, הדמיון לצוואר הגיטרה הוא ברור ומתבקש. הסריגים המותקנים לאורך צוואר הגיטרה, מחלקים את אורכה של הסקאלה ושל המיתרים לתתי חלוקות במרווחים טונאליים קבועים של חצי טון.

geometry-8

geometry-9

נגני נגני גיטרה …

בוודאי שאלתם את עצמכם לא פעם, מדוע מרווחי המרחק הפיזי בין הבתים שבין הסריגים הולכים ומצטמצמים ככל שאנו עולים במעלה הסריגים והאוקטבות, בעוד שהמרווח הטונאלי נשאר תמיד חצי טון?. מהיכן באה “חוסר הסימטריה” הזאת?

אם לרגע נסתכל על הנגינה בגיטרה, בצורה לא יומיומית ונרצה לספק לה הגדרה טכנית יבשה ומובהקת, אז ניתן יהיה לומר שהעיקרון הטכני-פיזיקלי שנגינת גיטרה מושתתת עליו הוא :“הרטטה של המיתרים, תוך כדי שאנו מאריכים או מקצרים אורכם”.

נראה כמעט מיותר לציין, שחלק מהותי מהנגינה בגיטרה הוא ללחוץ על המיתרים בבתים מסוימים, על מנת להפיק צליל בודד או כמה צלילים בו זמנית. כלומר – אקורדים. הפעולה הזאת, לחלקנו היא ברורה מאליה, אך בואו ובכל זאת נבהיר מהי המשמעות הטכנית של הלחיצה, הכל כך ברורה מאליה בין הסריגים?

תרשו לי להסביר עניין שהוא אמנם יומיומי לנגני הגיטרה, אך הוא לגמרי לא מובן מאליו. כאשר חושבים או דנים על נושא הנגינה בגיטרה, רובנו חושבים על עניין רטט המיתרים כעל עיקרון הפעולה המרכזי של הגיטרה ושל המיתרים. אך, חלקנו נוטים לשכוח את החצי השני של העניין והוא מה שיד שמאל עושה.

יד שמאל עסוקה בעצם כל הזמן בלקצר ולהאריך את המיתרים. כאשר אנו לוחצים על מיתר מסוים בסריג מסוים, אנחנו בעצם מקצרים את המיתר, כך שאורכו של המיתר נפרס מעתה ממרכז הסריג עליו לחצנו ועד לאוכף הגשר התחתון שמיקומו קבוע. יתר המיתר שקיים לפני הסריג הלחוץ (לכיוון מפתחות הכיוון), לא ממלא כל תפקיד בזמן הלחיצה והוא כאילו לא קיים.

ניתן לראות כי נגינת הגיטרה והפקת צלילי המיתרים מושתתים על 2 עקרונות מרכזיים בשטח. יד ימין אמונה על “הפעלת – הרטטת” המיתרים, בזמן שיד שמאל עסוקה בלחיצת המיתרים, בין ועל הסריגים. המשמעות הטכנית היבשה של הלחיצה של מיתר מסוים, בבית מסוים ועל סריג מסוים היא קיצור אורך המיתר.

בצורה הטכנית והיבשה ביותר, הגיטרה היא בעצם פלטפורמה שמתוחים עליה מיתרים. גובה הצליל שמיתר מסוים מייצר ברגע נתון, מוכתב על ידי 3 פרמטרים עיקריים:

  • מסה MASS – עובי המיתר והרכבו, משקלו הסגולי והאופי וההתנהגות של החומר שממנו הוא עשוי.
  • מתח TENSSION – כמה קילוגרמים של מתח הפעלנו על מסת המיתר
  • אורך הסקאלה SCALE LENGTH – מהו אורכו של המיתר בעל המסה והמתח הנתונים (נתון משתנה במסה).

בשעת הנגינה על הגיטרה, המסה של המיתר היא נתון קבוע והיא נקבעה על ידי סוג ועובי המיתרים שבחרנו להתקין על הגיטרה שלנו לדוגמה אליקסיר 0.10.
גם מתח המיתרים הוא נתון קבוע בשעת הנגינה והוא נקבע על ידי סוג וגובה הכיוון שבחרנו לכוון את הגיטרה שלנו לדוגמה E סטנדרט
מה נשתנה?
הנתון היחיד שמשתנה בשעת הנגינה, הוא בעצם אורך המיתר, אותו אנו משנים, על ידי הלחיצה בין הבתים על הסריגים. ככל שאנו עולים במעלה הצוואר, אנו בעצם מקצרים את המיתרים וכך הצליל נעשה יותר גבוה.
בעצם עיקרון הפעולה של הנגינה על המיתרים הוא משחק עם “מסת האורך” של המיתר, כאשר המתח והמסה הכללית של המיתר הם נתונים קבועים.
ההסבר לעניין הריווח המשתנה בין הבתים, טמון בכך שהמתח והמסה הם נתונים קבועים והנתון המשתנה היחיד, הוא מסת האורך של המיתר. לכן, כל חצי טון שאנחנו רוצים לעלות מצריך “תוספת שולית” קטנה יותר בשינוי אורך המסה של המיתר כדי להוסיף חצי טון. על כן, הסריגים הולכים והופכים להיות יותר צפופים מבחינה פיזית וזאת, כדי שהריווח הטונאלי יישאר סימטרי.

 

ES – ELECTRIC SPANISH

המבנה הקלאסי והמסורתי של גיטרת הפלמנקו הספרדית, הוא הבסיס שעליו החלו לפני כ- 150-180 שנים, החברות כמו מרטין וגיבסון לתכנן ולבנות את גיטרות הפולק, הגיטרות האקוסטיות ומאוחר יותר, גם את גיטרות הארצ’טופ שלהן. בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה ה- 20, “התגנב” תכנון זה, גם אל הבסיס העיצובי והטכני של גיטרות הג’אז כדוגמת ה-ES150 ודומותיה. בתחילת שנות החמישים, גם אל דגמי הטלקסטר (Telecaster) והלס פול שהיו דגמי הגיטרות החשמליות הראשונות שיוצרו ביצור המוני.

מכאן, קצרה הייתה הדרך להמשיך לתכנן ולייצר את שאר הגיטרות החשמליות וגיטרות הבס שראה העולם משנות ה- 50 ועד ימינו כאשר בסיס בסיסו של התכנון של פלטפורמת גיטרת הפלמנקו הספרדית הקלאסית.

המשך בקרוב (:

Agustin_Barrios